ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
3130-03
18/12/2006
|
בפני השופט:
1. הילה גרסטל סגנית-נשיא אב"ד
2. יהודית שטופמן
3. אילן ש' שילה
|
| - נגד - |
התובע:
עמידר - החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ
|
הנתבע:
1. משה נג'י
2. משה קדחה
|
| פסק-דין |
1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת רונית פינצ'וק-אלט) מיום 31.8.03 בת"א 50768/95 שדחה את התביעה לפינוי ולתשלום דמי שימוש ראויים שהגישה המערערת נגד המשיבים.
2.
הרקע
(א) המשיבים שכרו מהמערערת דירה ברחוב בית-אל 43/2 בתל-אביב (להלן: "
הדירה") על-פי חוזה שכירות מיום 3.9.70 (להלן: "
חוזה השכירות"), שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "
חוק הגנת הדייר") אינו חל עליו.
(ב) המערערת הודיעה למשיבים על שינויים בגובה דמי השכירות החל מחודש ינואר 1995, על-פי זכותה בחוזה השכירות והנחיות משרד השיכון, ומשלא נענו לדרישתה ולא שילמו את דמי השכירות, הגישה תביעה לפינויים בשל הפרת חוזה השכירות, ועתרה לחיובם בסכום החוב שהצטבר עד לאותו מועד (48,022 ש"ח).
(ג) המשיבים טענו בבית משפט קמא שאין מדובר בשכירות רגילה. השכירות, לטענתם, החלה עוד בשנות ה-60, והייתה אמורה להיות שכירות סוציאלית. מכל מקום, עוד בשנת 1964 הם
רכשו את הדירה, ושילמו סכומים על חשבון הרכישה, עד לשלב שבו, בשל מצבם הכלכלי והמשפחתי הקשה, נבצר מהם להמשיך ולשלם והסכם הרכישה בוטל, תוך שהובטח להם שיהיו רשאים לרכוש את הדירה כשיהיה מבצע מכירת דירות, והסכומים ששילמו ייזקפו לזכותם, על חשבון המחיר שייקבע.
המשיבים טענו הן לזכויות קנייניות, הן לזכויות דיירות מוגנת והן לזכויות שרכשו תמורת הסכמתם לפינויים ממעברה שבה גרו קודם לכן.
באשר לחוזה השכירות שנחתם כאמור ב-1970, לאחר ביטול הרכישה, שעליו חתמה רק המשיבה 2 (להלן: "
המשיבה"), טענו המשיבים שהוא אינו משקף את כל ההסכמות ביניהם. לדעתם, המערערת מחויבת כלפיהם לדמי שכירות על-פי שכירות סוציאלית ולכן דרישתה אינה חוקית.
המשיבים גורסים שהם זכאים לקזז את הסכומים ששילמו על חשבון רכישת הדירה, מכל חוב דמי שכירות שהם חבים.
(ד) בבית משפט קמא, במהלך הבאת הראיות והעדויות, התברר, בין היתר, שלמשיבים דירה נוספת פרט לדירה הנ"ל. כן התברר שהרכישה הנטענת בוטלה לבקשתם של המשיבים עצמם ושבדירה הנ"ל מנהלים המשיבים עסק. עוד התברר שכבר בשנת 1992 הגישה המערערת נגד המשיבים תביעת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות, וביום 1.12.92 הגיעו הצדדים להסדר פשרה (להלן: "
הסדר הפשרה") שבו הוסכם על סכום שישלמו המשיבים, אשר אם לא ישולם, תהא המערערת רשאית לדרוש פינויים של המשיבים מהדירה.
3.
פסק-דינו של בית משפט קמא
(א) השופטת הנכבדה דחתה את התביעה בשל אי הגשת ההודעה שלטענת המערערת נשלחה למשיבים, שבה דרישה להעלאת דמי השכירות החל מ-1.1.95, ובשל אי הגשת הנחיית משרד השיכון בנושא זה.
עוד ציינה השופטת שהמערערת לא הציגה פירוט מדויק של התשלומים שביצעו המשיבים בין בגין דמי-שכירות ובין בגין הרכישה שבוטלה.
(ב) השופטת הנכבדה קבעה שלא הוכחה הפרת חוזה השכירות ולא הוכח חובם של המשיבים.
המערערת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
4.
הטענות בערעור
(א) ב"כ המערערת טוען שהמשיבים אינם זכאים להגנת חוק הגנת הדייר ואינם זכאים להמשיך להחזיק בדירה מכוח חוק הדיור הציבורי, התשנ"ח-1998.
(ב) עוד ב"כ המערערת טוען שבבית משפט קמא הוכח שבין הצדדים התנהל הליך קודם שהסתיים בשנת 1992 בהסדר פשרה שאותו הפרו המשיבים.
(ג) ב"כ המערערת גורס שבית משפט קמא התעלם מהעובדות שהיו לפניו, מהודאת המשיבים שאינם משלמים את מלוא דמי השכירות ומהמוצגים שהוצגו בעניין גובה החוב.
(ד) באשר לסעד הפינוי, ב"כ המערערת טוען שהוא זכאי לסעד זה מכוח חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, בין אם הוכח קיומו של חוב, בין אם לאו.