השופט א. ואגו:
זהו ערעור על פסק-דינו של בימ"ש השלום בקרית גת (כב' השופטת נועם חת-מקוב), אשר ניתן ביום 3/7/13, בת.א 1040/04.
בימ"ש השלום דן בשיעור הפיצוי המגיע למערערת, ילידת נובמבר 1981, בגין נזקי גוף שנגרמו לה בעטיה של תאונת דרכים מיום 23/11/02, שחל עליה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975.
אקדים - הערעור מתמקד בהכרעת ביהמ"ש בנקודה בודדת - גובה הפיצוי שנפסק בראש הנזק של הפסד השתכרות עתידי. זאת - בזיקה לשאלה האם, ובאיזו מידה, נגרמה למערערת פגיעה תפקודית בשל שברים בלסתותיה, ושהביאו לשנויים במבנה ובצורת פרקי הלסת.
מונו שני מומחים רפואיים, והם נתנו חוות-דעת בדבר הנכויות שגרמה התאונה למערערת. מומחה בתחום האורתופדיה קבע נכות צמיתה בשיעור 5% בגין שבר בעצם הבריח. מומחה בתחום כירורגית פה ולסת, פרופ' ש. טייכר, קבע נכות צמיתה בשיעור 10%, בשל הפרעות במערכת הלעיסה, תוצאת השברים בעצמות הלסת והפנים.
נכותה המשוקללת הצמיתה של המערערת היא, איפוא, בשיעור 14.5%.
רכיבי הפיצוי שנפסק למערערת (סה"כ 96,722 ש"ח, בצירוף החזר הוצאות וכן שכ"ט עו"ד), כללו פיצוי בשל נזק לא ממוני, הפסד פנסיה, עזרת זולת, והוצאות רפואיות, אשר, כשלעצמם, אינם שנויים עוד במחלוקת. זאת - לצד פיצוי גלובלי בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד, שהוא נשוא המחלוקת בערעור, ואשר הועמד על הסך 50,000 ש"ח.
המערערת, כבת 21 בעת התאונה, בחרה בקריירה בתחום רפואת השיניים. היא למדה לימודי תעודה בישראל, ואף סיימה לימודי רפואת שיניים בחו"ל. היא עמדה להתחיל בהתמחות בת שנתיים במקצוע זה, ולאחר מכן התעתדה להתחיל לעבוד כרופאת שיניים מן המניין. עד לקבלת ההכרה בתואר, כוונתה היתה לעבוד כמזכירה רפואית או כסייעת לרופא שיניים.
בימ"ש קמא בחן את המשמעות התפקודית העלולה להיות לנכויות הרפואיות. אשר לנכות האורטופדית, והגם שב"כ המערערת טענה כי גם במישור זה אפשר ותהיה פגיעה בתפקוד ובכושר ההשתכרות, אימץ ביהמ"ש את קביעת המומחה בתחום זה, ולפיה לא נותרה למערערת מגבלה תפקודית. אומנם, בקצה טווח התנועה של יד שמאל, עלולה להיות הפרעה בתפקוד הכתף, תחת עומס קשה או פעילות מאומצת, אולם, מאמצי קיצון כאלה אינם נדרשים מרופא שיניים, ובנוסף - הראיות ביחס לעבר הראו, שאפילו זמן יחסית קצר לאחר התאונה, מגבלה זו לא הפריעה למערערת לעבוד בעבודות מזדמנות שונות, לרבות עבודה פיזית כמתדלקת. בכל האמור בנכות באזור הפה והלסת, בחינת הדברים על-ידי ביהמ"ש נעשתה בהינתן העובדות המוכחות בהקשר הקריירה המקצועית שהיא בחרה בה, ובמסלול שפורט לעיל. הגם שלעת התאונה המערערת היתה בת 21, ולכן, היא גרסה כי יש להחיל עליה ההלכות והחזקות שנעשה בהן שימוש ביחס לקטינים, הרי, לעת מתן פסק הדין, בשנת 2013, שנים ארוכות אחר-כך, נמצא, שניתן לקבוע ממצאים המעוגנים במציאות כפי שהתגבשה בפועל. הוכח, שהמערערת המשיכה בחייה לאחר התאונה, כשהיא עובדת במספר עבודות ללא מגבלה, וכאמור - עברה את כל השלבים הנחוצים לקריירה בתחום רפואת השיניים.
חוות דעתו של פרופ' טייכר, המומחה בתחום פה ולסתות, בשאלה כיצד הנכות עלולה להשפיע על תפקוד המערערת ואורחות חייה, ניתנה במסגרת תשובות לשאלות הבהרה שהופנו אליו על ידי ב"כ המשיבה 2. המומחה קבע כי ההגבלה בפתיחת הפה "עלולה לגרום לקושי ואי נוחות בדיבור ממושך עם לקוחות ומטופלים". כמו-כן, צוין ש "במידה ועבודתה כמזכירה רפואית דורשת דיבור ממושך ורב, קיימת בעיה בגלל הכאבים העלולים להתפתח בעקבות תנועות הלסת המרובות". לשאלת ב"כ המשיבה 2 האם נכון כי ההפרעה, המצוינת בחוות הדעת, כתוצאה מהפגיעה במבנה ובצורת פרקי הלסת, מתייחסת לכל הקשור באכילה ובלעיסה (פעולות שאינן חלק מתפקוד מקצועי-תעסוקתי), השיב המומחה בחיוב. המומחה המליץ להפנות את המערערת לקלינאית תקשורת אשר תוכל לתת תשובה ברורה יותר בעניין הקשיים בדיבור בעקבות ההגבלה בפתיחת הפה המלווה בכאבים. בפועל - לא נעשתה פניה לקלינאית תקשורת.
קביעת בית משפט השלום, לאחר שהנתונים הללו הונחו בפניו, היתה, שנכות המערערת בתחום האמור אינה צריכה לעמוד לה לרועץ בעיסוקה כרופאת שיניים, שכן, עיסוק זה אינו כרוך בדיבור ממושך. כך גם לגבי עיסוק כסייעת לרופא שיניים בתקופת הביניים (עד להסמכה כרופאה מן המניין). רק אם וכאשר היא תעבוד כמזכירה רפואית, במהלך תקופת הביניים, אפשר שתהיה פגיעה קלה בתפקודה.
נדחתה, כאמור, עמדת ב"כ המערערת, ולפיה ראוי לחשב נזקיה על פי אמות המידה הנקוטות לגבי קטינים, משמע - חזקה בדבר זהות הנכות התפקודית לזו הרפואית, חישוב אריתמטי לפי השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש הטעים כי המערערת אף לא היתה קטינה במועד התאונה, וכי כחלוף השנים עד למתן פסק הדין, היא רכשה מקצוע קונקרטי ויש בנמצא תשתית ראייתית לפסיקה מושכלת של הנזק וההפסד הספציפיים הצפויים בנתוניה.
על-כן - ומתוך הקביעה, שאפשר שתהיה מגבלה תפקודית מסויימת למערערת, עת תעבוד כמזכירה רפואית, ובהעדר ראיות לגבי טווחי השכר של העוסקים ברפואת שיניים, לרבות סייעות ומזכירות רפואיות, נפסק למערערת פיצוי גלובלי של 50,000 ש"ח בראש הנזק של הפסד השתכרות עתידי, ואף צוין שהאינדיקציה שהנחתה את הקביעה הגלובאלית, היתה לפי גריעת שכר של 2% מתוך השכר הממוצע במשק עד גיל 65.
בערעור הנדון כעת, טוענת ב"כ המערערת, כי נכון היה לקבוע שקיימת נכות תפקודית אצל המערערת, הנגזרת מתוך מלוא הנכות הרפואית - 10% בתחום הפה והלסת. בעיקרי הטיעון ובהשלמת טיעון כתובה, התבקשנו לאמץ את הנחות המוצא הנקוטות ביחס לקטינים, ובהתבסס על ההלכות הפסוקות בתחום זה (למשל ע"א 311/85 אפראימוב נ' גבאי, פ"ד מב (3) 191), ולהורות, בהתאם, על חישוב אריתמטי שיבוסס על מכפלת השכר הממוצע במשק נטו, בשיעור הנכות הרפואית, עד גיל הפרישה החוקי - 67. עוד מלינה המערערת על הקביעה, כי תפקודה כרופאת שיניים לא יפגע, משום שאין היא נדרשת לדבר הרבה ולהפעיל את ידיה באופן אינטנסיבי (בהשלמת הטיעון שוב לא חזרה ב"כ המערערת על הטענות לעניין הפעלת היד, והתמקדה רק בתחום ההגבלה בפתיחת הפה). עוד נטען, כי עמדת המשיבה 2 ולפיה חדלה המערערת במישור הקטנת נזקיה, באשר נמנעה מלפנות לקלינאית תקשורת, כהמלצת המומחה, היא שגויה, לפי שההמלצה נועדה לאפשר אבחון ברור יותר לגבי הנכות בשל קושי בדיבור, ואין עסקינן בהפניה לטיפול לשם שיפור מצבה.
המשיבה 2, קרנית, תומכת במה שנפסק בבימ"ש השלום ומנימוקיו. בעיקרי הטיעון, ובהשלמת הטיעון מטעמה, ביקשה המשיבה 2 שלא להתערב בקביעות העובדתיות שנעשו, ואף לא במסקנות, בהעדר שגגה כלשהי בנימוקים שניתנו לפסיקה הגלובאלית של פיצוי, שתוצאתה סבירה והגיונית. הוטעם, שמקצוע רפואת השיניים הוא, בעליל, כזה שאינו מצריך דיבור ממושך ושיחה אינטנסיבית עם המטופל. המשיבה 2 גם דוחה את התיזה שלפיה יש להחיל על המערערת את ההלכות הנוהגות כאשר עסקינן בהערכת הפיצוי המגיע לקטינים, לנוכח מסד הנתונים המבוסס והספציפי שהוצג בעניינה של המערערת, מה שמייתר פניה לחזקות השונות שגובשו בהלכה הפסוקה, והישימות למשטר של חוסר ודאות עובדתי וצורך בספקולציה גרידא באשר לצפי ביחס לתובע שהוא קטין.
עוד מפנה המשיבה 2 לכך, שהמומחה אישר, שהפגיעה במערערת הנה בעת האכילה ולעיסת המזון, דבר שאין לו משמעות תפקודית, בוודאי לא בעבודה בתחום רפואת השיניים. כמו-כן, הוטעם, שהמערערת לא התלוננה בפני המומחה על קשיי דיבור, ואף לא פנתה לקלינאית תקשורת במהלך השנים.
בבואנו להכריע בערעור, שכאמור מצומצם לנקודה בודדת זו, כפי שפורטה לעיל, דעתי היא שלא נפלה כל שגגה מלפני בימ"ש השלום, וכי העמדת הפיצוי הגלובאלי ברכיב הפסד כושר השתכרות עתידי על 50,000 ש"ח, סבירה ומוצדקת לגופה, ושעונה היא על הנמקה מפורטת ומבוססת. יש לדחות עמדת המערערת בדבר יישום הדין הנוהג ביחס לפסיקת פיצוי לקטינים. יוטעם, שעובדתית אין מדובר בניזוק שהיה קטין בעת התאונה. נזכיר - המערערת היתה בת 21. מהפן המהותי - ההלכות לנדון מבוססות על התפיסה שלפיה בהעדר תשתית עובדתית ברת הוכחה קונקרטית ביחס לתחום העיסוק שהקטין יבחר בו בעתיד וביחס להתפתחותו במישור רכישת השכלה וכישורים מקצועיים, יש להיזקק, במקרה הרגיל, ל"ברירות מחדל", כגון - חישוב לפי בסיס של שכר ממוצע במשק, השוואת הנכות התפקודית לזו הרפואית, וביצוע התחשיב עד לגיל הפרישה החוקי. כאשר ניתן להניח תשתית ראיות משכנעת ומוצקה למדי באשר לעתידו של התובע הספציפי, שוב אין להיזקק ל"ברירות המחדל". בעניין הנדון כאן, הקריירה העתידית של המערערת, ברורה וידועה. העיסוק ברפואה, כרופאה מן המניין, וספציפית בתחום רפואת השיניים, אינו בגדר עבודה מזדמנת ואקראית. זוהי קריירה ארוכת שנים ודרישות המקצוע (האם יש צורך בדיבור אינטנסיבי, למשל), כמו גם שיעור השכר הנוהג , ניתנים להוכחה. אין דופי בקביעת ביהמ"ש, הנשענת גם על נסיון החיים והשכל הישר, שרופא שיניים אינו נדרש לשיח ממושך עם מטופליו (למען האמת - עיקר פעילותו מתבצע עת "בעל שיחו" כלל אינו מסוגל לדבר במהלך הטיפול). כאשר הסתבר שהמערערת לא הביאה ראיות על סולם השכר הנוהג בתחום רפואת השיניים, על מקצועות העזר הנלווים לו, הגם שהנטל לכך מוטל עליה (ר' פסקה 24 לפסה"ד), נזקק ביהמ"ש לאומדן שנעשה לפי השכר הממוצע במשק. על כך - בוודאי אין לה להלין.
לסיכום - אין מקום, לטעמי, להתערבות כלשהי של ערכאת הערעור בסוגיה שהונחה לפתחנו, ואין למצוא טעות בפסק הדין קמא, ובהנמקתו.
אציע לדחות הערעור ולחייב המערערת בהוצאות ושכ"ט של המשיבה 2, בסכום כולל של 10,000 ש"ח.