השופטת ד' ברק-ארז:
1. הערעור שבפנינו נסב על החלטתה של ועדת הרישוי לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב - 1972 (להלן: חוק החוקרים הפרטיים) שלא לחדש את רישיונו של גיורא יבין (להלן: המערער), על רקע חקירה פלילית שמתנהלת נגדו. הערעור הוגש לאחר שהוועדה קיבלה החלטתה זו בפעם השנייה ברציפות, כלומר, לא חידשה את רישיונו של המערער בפעם השנייה. בינתיים, לא חודש רישיונו של המערער זו הפעם השלישית.
רקע עובדתי והשתלשלות העניינים
2. המערער החזיק ברישיון של חוקר פרטי משנת 1985 וברישיון משרד לחקירות משנת 1990. במסגרת הליך לחידוש רישיונות בשנת 2009, הועבר לוועדת הרישוי גיליון הרישום הפלילי של המערער והתברר כי משנת 2007 מתנהלת נגדו חקירה פלילית, כחלק מפרשת המעילה של גיא ויסמן בבית ההשקעות "הראל".
3. ביום 26.1.2009 החליטה ועדת הרישוי, מתוקף סמכותה על-פי סעיף 28 לחוק החוקרים הפרטיים (להלן: המשיבה או הוועדה), שלא לחדש את רישיונו של המערער למשך שנה. יוער, כבר עתה, כי רישיון חוקר פרטי תקף למשך שנה, ויש לחדשו בתום כל שנה. עוד עולה מדיוני הוועדה כי המעשים בהם נחשד המערער הינם חמורים ולכאורה כוללים חשדות לביצוע עבירות של גניבה, זיוף, הלבנת הון ועוד. על החלטת הוועדה הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, אולם בסופו של יום ההליך נמחק לבקשתו של המערער.
4. ביום 4.1.2010 פנה המערער לוועדת הרישוי וקבל על כך שלא קיבל את טופס תשלום האגרה השנתית לחידוש רישיונו (מוצג 4 למוצגי המשיבה). בתשובה לפנייתו, נענה המערער כי חידוש הרישיון אפשרי אך למי שאחז ברישיון בתוקף במהלך השנה הקודמת. מאחר שאין זה המצב בעניינו, הוסבר למערער כי שמורה לו הזכות לפנות בבקשה לחידוש רישיונו. בקשה כאמור הוגשה, ובצידה המחאה לתשלום האגרה השנתית.
5. ביום 18.3.2010 נערך למערער שימוע בפני הוועדה וביום 15.4.2010 נתנה הוועדה את החלטתה לדחות את בקשתו. בהחלטתה עמדה הוועדה על סמכותה לבחון האם ליתן רישיון מדי שנה (על-פי סעיף 28 ו-4(א)(6) לחוק החוקרים הפרטיים), והוסיפה כי בנסיבות העניין ולאור חומרת המעשים המיוחסים למערער אין לחדש את רישיונו.
על החלטה זו הגיש המערער את ערעורו השני לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובמרכזו העמיד את הטענה הבאה: הוועדה אינה יכולה לעשות שימוש חוזר ונשנה בסמכות המוענקת לה מכוח סעיף 28 לחוק חוקרים פרטיים על מנת לשלול את רישיונו של חוקר פרטי, פעם אחר פעם, כאשר ביסוד החלטתה ניצבת אותה תשתית עובדתית. ככל שסבורה הוועדה כי יש לשלול מן החוקר את רישיונו לפרק זמן ממושך יותר, עליה לפעול בכשירותה כקובלת ולהגיש קובלנה מכוח סעיף 24 לחוק. לדעת המערער, כל פירוש אחר אינו תואם את הוראות החוק ואף מנוגד לרוחו של חוק יסוד: חופש העיסוק.
6. הערעור על החלטת הוועדה נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 31.1.2011. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור משני טעמים. ראשית, נקבע כי הסמכות לחדש רישיון מניחה אף את הסמכות להימנע מחידושו במקרה המתאים, ואם לא כן, הרי שנימצא במצב בו הרישיון מתחדש באופן אוטומטי. שנית, נקבע כי הוראת סעיף 28 לחוק לא מסייגת את החלטתה בהצגת "חומר חדש", כטענת בא-כוח המערער. לצד קביעות אלו, מצא בית המשפט להעיר כי שלילת חידוש הרישיון, שנה אחר שנה, על סמך אותה תשתית עובדתית, מציבה קושי שיש להיות רגישים לו. עוד העיר בית המשפט כי בחלוף הזמן יש כדי להשפיע על האיזון בין השיקולים הנוגדים. במקרה דנן, אין בחלוף הזמן הקצר כדי לשנות את נקודת האיזון, מה גם שהוועדה גילתה נכונות לקיים דיון מחודש בעניינו של המערער.
על פסק הדין האמור הוגש הערעור שלפנינו.
7. בינתיים, גיא ויסמן, שחקירתו של המערער קשורה בעניינו, הורשע במסגרת הסדר טיעון ועונשו (10 שנות מאסר) הפך לחלוט (ת.פ. (ת"א) 40148-07 מדינת ישראל נ' גיא ויסמן (טרם פורסם, 15.7.2010)). לבקשת המערער, ועדת הרישוי דנה שוב בעניינו, וביום 6.10.2011 החליטה כי אם עד ליום 1.1.2012 הפרקליטות לא תחליט על הגשת כתב אישום, יחודשו רישיונותיו של המערער.
8. ביום 28.12.2011 הודיעה הפרקליטות למערער כי בכוונתה להגיש נגדו כתב אישום, בכפוף לשימוע. ביום 5.1.2012 החליטה הוועדה כי נוכח חומרת העבירות - הלבנת הון, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע - לא יחודשו רישיונות המערער לשנת 2012. עם זאת, קבעה הוועדה כי אם יוחלט שלא להגיש כתב אישום, בעקבות השימוע, יוכל המערער לשוב ולפנות אליה בבקשה לחידוש רשיונו. עוד עולה מהודעת הוועדה מיום 22.4.2012, כי ביום 7.3.2012 נערך למערער שימוע, אלא שעד כה - וכפי שאף אישרה בפנינו באת כוח המשיבה בדיוננו מיום 6.6.2012 - טרם התקבלה החלטה על הגשת כתב אישום. בא כוח המערער התנגד להוספת עובדות אלה שהתרחשו לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אם כי לא חלק על נכונותן. בנסיבות אלה, מצאנו לנכון להתחשב בהן.
טענות הצדדים
9. בעיקרו של דבר, המערער עומד על זכותו לעסוק במקצועו. הוא סומך את טענותיו הן על הוראותיו של חוק החוקרים הפרטיים והן על הזכות החוקתית לחופש עיסוק. לטענתו, הסמכות להימנע מחידוש הרישיון היא "סמכות חירום" מנהלית שניתן להפעילה, על סמך אותו חומר ראיות, פעם אחת בלבד, ואם יש עניין למנוע מאדם להוסיף ולעבוד כחוקר פרטי בשל עבירות שעבר או התנהגות לא ראויה אחרת יש לעשות שימוש לצורך כך בהוראות סעיפים 22 ,24 ,25 שמעניקות לוועדת המשמעת, ורק לה, סמכות שיפוטית לשלול לצמיתות או לתקופה קצובה את רישיונו של חוקר.
10. המדינה טוענת כי דין הערעור להידחות - על הסף ולגופו. במישור טענות הסף, טוענת המדינה כי הערעור הפך לתיאורטי בהינתן העובדה כי הוא תוקף החלטה מנהלית שלא להעניק למערער רישיון בשנת 2010. לגופם של דברים, נטען כי קיומן של סמכויות משמעת בחוק אינו מונע את השימוש בסמכויות הרגילות בכל הנוגע לחידוש רישיונות על סמך החומר הראייתי שבפני ועדת הרישוי ובהתאם לאינטרס הציבורי.
11. בטענותיה לפנינו הודתה באת כוח המשיבה כי השימוש בסמכות שלא לחדש רישיון על סמך אותה תשתית עובדתית מוגבל בעקרונות של הגינות וסבירות, ולכן עם חלוף הזמן מצטמצם מתחם הסבירות של השימוש בסמכות. אולם, לטענתה, באופן עקרוני, הסמכות בעינה עומדת.
הכרעה
12. הערעור שבפנינו מעורר, באופן פוטנציאלי, שאלה משפטית חשובה. חוק החוקרים הפרטיים קובע מסגרת של דין משמעתי, ובא כוח המערער מצביע על החשש שמסלול זה ייעקף ולא ייעשה בו שימוש לנוכח הסמכות הרחבה, כטענת המשיבה, לעשות שימוש חוזר ונשנה בסמכות שלא לחדש רישיון לעיסוק כחוקר פרטי. כאמור, אנו סבורים שזוהי שאלה משפטית ראויה לדיון. יתר על כן, איננו מקבלים את טענת המשיבה כי הערעור הפך לתיאורטי מאחר שחלף פרק הזמן שאליו התייחסה ההחלטה נשוא הערעור. מטיבן של החלטות בנושא של חידוש רישיון שהן מתייחסות לתקופה קצובה, ואם חלוף הזמן כשלעצמו יהיה טעם שלא לדון בערעור עליהן, לא יוכל הנוגע בדבר אף פעם "לתפוס" את הזמן המתאים להצגת עניינו. שיקול זה עמד מאז ומתמיד בפני בית משפט זה בעת שסייג את תחולתם של מבחני הסף שעניינם עניינים תיאורטיים או כלליים לגבי החלטות שעד אשר הן מגיעות לדיון פג תוקפן (ראו: בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 250-249 (1999); בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 13.4.2011), פסקה 15 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). עם זאת, בשלב המתקדם שבו נמצא בירור עניינו של המערער ברשויות התביעה אנו סבורים שניתן להשאיר שאלה חשובה זו לעת מצוא.