השופטת רות לבהר שרון
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה, שניתן על ידי כב' השופט שנהב, בת.א 953-10-07, ביום 24.09.09, במסגרתו התקבלה תביעתה של המשיבה לפינוי המערערים מהמקרקעין והמבנים בגוש 6146 חלקה 300, המצויים ברחוב נ"ה 11 בתל אביב (להלן: "
המקרקעין").
העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא
1. המשיבה היא חברה ממשלתית, האמונה, בין היתר, על פינוי ובינוי שכונת כפר שלם בדרום תל אביב, בה מצויים המקרקעין נשוא המחלוקת בערעור זה, מכח החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 995 מיום 3.4.04 (להלן: "
החלטה 995"), ומכח חוזה בין המשיבה ובין מינהל מקרקעי ישראל מיום 28.7.04.
2. המערערים 1 ו-2 הם בני זוג. המערערים 3 ו-5 הם בתם של המערערים ובעלה, ומערער 4 הוא בנם.
3. המשיבה, שפעלה כאמור לעיל, לפינוי המערערים מהמקרקעין, הגישה תביעת פינוי לבית משפט קמא, בה טענה, כי המערערים מחזיקים במקרקעין שלא כדין, ללא זכות או רשות, ועל כן עליהם לפנותם, ולפצותה בגין השימוש בהם. המערערים טענו לעומת זאת, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה כנגדם, שכן הם בעלי רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין. לחילופין טענו המערערים, כי הם בני רשות להשתמש במקרקעין, ולכן פינויים מהמקרקעין מותנה בדיור חלופי וקבלת פיצוי כספי בגין השקעותיהם במקרקעין. עוד טענו המערערים כי המשיבה התנערה מחובותיה לנהוג בהתאם להחלטה 995, ובהתאם
למסמך ריכוז קריטריונים מטעם משרד השיכון משנת 1996 (להלן:
"מסמך הקריטריונים"), בהם נקבע כי לתושבי כפר שלם זכאות לפיצויים ו/או לדיור חלופי טרם פינויים. בהקשר זה ציינו המערערים כי המועד הקובע לפיו נקבעה זכאות התושבים לפיצויים, הוא הוכחה על מגורים במקרקעין בכפר שלם ביום 01.04.87 (להלן: "
המועד הקובע").
4.
בית משפט קמא, אימץ חוות דעת שהוגשה על ידי מומחה מטעם המשיבה, בה נקבע כי הבניה במקרקעין בוצעה, בחלקה הקטן, בין השנים 1976 לשנת 1988, ובחלקה הגדול יותר בין שנת 1988 לשנת 2004. עוד קבע בית משפט קמא, כי אין חולק שהמערערים 1-2 מתגוררים מחוץ למקרקעין, וכי המערערים 3-5 הודו כי החלו להתגורר במקרקעין רק החל משנת 2000 ואילך, וכי במועד הקובע המערערים לא גרו בנכס.
לבסוף, קבע בית משפט קמא כי איש מהמערערים לא הוכיח זכות קניינית במקרקעין, או כי הוא בר רשות לתפוס חזקה, ולהחזיק במקרקעין, או לעשות בהם שימוש, וכי המשיבה דחתה בצדק את דרישת המערערים לקבלת פיצוי בגין פינויים מהמקרקעין. לאור המסקנה אליה הגיע, קיבל בית משפט קמא את תביעתה של המשיבה, והורה למערערים לסלק ידם מהמקרקעין, ולהשיבם למשיבה כשהם פנויים מכל אדם וחפץ עד ליום 31.12.09.
טענות הצדדים בערעור
5. המערערים טוענים, כי פסק דינו של בימ"ש קמא קצר מאד (שלשה עמודים), אין בו כל הנמקה, הוא נמנע מלהתייחס לרובן המכריע של הטענות והמחלוקות שעמדו בפניו, ובכך הפר את חובת ההנמקה הקבועה בתקנה 192
לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לטענתם, העדר הנמקה כדבעי מונעת מהצדדים את האפשרות להבין מה הם היסודות עליהם מושתת פסק הדין, פוגעת באפשרות של ערכאת הערעור לבקר את פסק הדין, ומהווה פגיעה בכללי צדק טבעי.
לטענת המערערים, בית משפט קמא, בהתעלמותו הגורפת מטענותיהם, ללא הנמקה או הסבר, פגע גם בזכות הגישה שלהם לערכאות וכן בזכותם לטיעון. בהקשר זה טוענים המערערים, כי זכות הגישה לערכאות, היא זכות גישה אפקטיבית להבדיל מסימבולית וכוללת בחובה גם את הזכות להישמע.
לגופו של עניין, טוענים המערערים כי פסיקתו של בית משפט קמא שזורה קביעות עובדתיות שאינן מבוססות ואינן מנומקות, ואף מוטעות. לטענתם, שגה בית משפט קמא, בין היתר, בקביעתו כי המערערים 3-5 הודו כי החלו להתגורר במקרקעין בשנת 2000; בהתעלמו מהאפשרות כי חלק מהמבנים שהיו קיימים במקרקעין בשנת 1988, חרף היותם קטנים בגודלם ובמצב פיזי קשה, עשויים היו לשמש למגורים; ובהתעלמו מהסתירה שבין קביעת המומחה מטעם המשיבה, לפיה היו מבנים במקרקעין בשנת 1988, לבין עמדת ועדת הפינויים של המשיבה, הנסמכת על תצלומי אוויר, לפיהם לא היו מבנים במקרקעין במועד הקובע.
המערערים טוענים עוד כי בית משפט קמא התעלם מטענתם כי הם זכאים מכח
חוק פינוי ובינוי של אזורי שיקום, תשכ"ה-1965 (להלן:
"חוק פינוי ובינוי") ומכח
מסמך הקריטריונים לפיצוי כנגד פינויים מהמקרקעין; מטענתם כי המשיבה פעלה בחוסר סמכות שכן היא לא עמדה בתנאים המקדימים בטרם תחילת תהליך הפינוי בכפר שלם; מטענתם כי ועדת הפינויים של המשיבה פעלה בחוסר סמכות שכן היא נהגה שלא בהתאם למסמך הקריטריונים; מטענתם לפגיעה בזכויותיהם החוקתיות; מטענתם כי ישבו בשטח הבנוי המצוי במקרקעין עובר למועד הקובע בשנת 1987; מטענתם כי המקרקעין היו תפוסים כבר בשנת 1948 על ידי בני משפחתם, באופן שהקנה להם מעמד של ברי רשות; מטענתם כי לא ניתן לפנותם מחלק ממתחם משפחתי בו הם יושבים מזה עשורים רבים, ומטענתם כי המערערת 3 התגוררה במקרקעין סמוך למועד הקובע, ועל כן היא זכאית לפיצוי כראש משפחה על בסיס מסמך הקריטריונים.
המערערים מוסיפים ומציינים כי ביום 15.03.10, לאחר שהתקבל פסק דינו של בימ"ש קמא, התקבלה החלטה 1198 של מועצת מקרקעי ישראל, המסמיכה את ועדת המשנה לבחון מחדש את הקריטריונים לפינוי מתחם כפר שלם, כפי שאלו נקבעו בהחלטה 995, ולהחליט בדבר אופן המשך הטיפול במתחם (להלן: "
החלטה 1198"). לטענתם, להחלטה 1198 משמעות מרחיקת לכת לגבי הערעור שהוגש, ופינויים של המערערים מהמקרקעין.
לאור האמור מבקשים המערערים מבית המשפט לבטל את פסק דינה של הערכאה קמא, ולדחות את תביעת המשיבה.
6. מנגד, טוענת המשיבה, כי פסק דינו של בית משפט קמא היה מנומק דיו, ודן בסעד המבוקש על ידה, סילוק ידם של המערערים מהמקרקעין. ככל שהמערערים עתרו לסעדים נוספים כנגד המשיבה, היה עליהם להעלותם במסגרת תביעה נפרדת או תביעה שכנגד. עוד נטען על ידי המשיבה בהקשר זה, כי בניגוד לטענת המערערים, בית משפט קמא דן והכריע בטענות המערערים באשר לזכויותיהם במקרקעין ומצא כי למערערים אין זכויות בהם, ובכלל זה גם לא מעמד של ברי רשות. העובדה כי פסק הדין משתרע על כשלושה עמודים בלבד, אין משמעה העדר הנמקה מספקת, או פגיעה בזכות הטיעון של המערערים.
המשיבה מוסיפה וטוענת, כי חלקן של הטענות שנטענו על ידי המערערים בפני בית משפט קמא, לא היו קשורות כלל לסעד הפינוי שהתבקש על ידי המשיבה, וחלקן אף לא היו בסמכות בית משפט קמא, אלא בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהלים. כך לטענתה, כל טענות המערערים בהקשר לפעילותה של ועדת הפינויים, אשר היא רשות מנהלית, אינן בתחום סמכותו של בית משפט קמא, ושומה היה על המערערים להגיש עתירה מנהלית לצורך בירור טענותיהן אלו. כך גם טענתם כי סמכות המשיבה היא לפינוי בתי אב להבדיל מתאי שטח, לא נטענה על ידי המערערים בכתב ההגנה או בתצהירים, אלא בסיכומים בלבד, ועל כן היא בבחינת הרחבת חזית אסורה.
לטענתה, מדובר בקביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. לא נפל פגם בקביעה לפיה המערערים 3-5 החלו להתגורר במקרקעין משנת 2000, קביעה שמבוססת על הרישום במשרד הפנים, על חוות דעת מטעם המשיבה, ועל חזקת תקינות פעולותיה של הרשות. המערערים לעומת זאת לא הציגו בפני בית משפט קמא, ראיות לסתור, לבד מעדותו של המערער 1, ולכן אין הם יכולים להלין עתה על כך שבית המשפט דן רק בראיות שהובאו בפניו, וקבע כי אלו מהימנות.
באשר לטענת המערערים כי הם ברי רשות במקרקעין, טוענת המשיבה, כי בדין נדחתה טענה זו על ידי בית משפט קמא, שכן המערערים לא ביקשו, ולא קיבלו רשות לשימוש במקרקעין מהמשיבה, ואף לא שילמו תשלום כלשהו עבור החזקתם במקרקעין. באשר לזכויותיה הנטענות של המערערת 3 לפיצוי, טוענת המשיבה, כי המערערת בהיותה דור שלישי אינה זכאית, בכל מקרה, לפיצוי כלשהו בגין פינויה מהמקרקעין. לטענתה מדובר בקביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן.