1. זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' דראל) מיום 26.2.08, בת"א 1329/05. בפסק הדין קבע בית המשפט כי המערערת (המדינה - משרד החינוך) והגימנסיה העברית בירושלים ע"ש יצחק בן צבי (להלן -
בית הספר) אחראיות לנזקים שנגרמו למשיבה 1 (להלן -
המשיבה) במהלך משחק כדורסל שנערך בבית הספר. בית המשפט חייב את המערערת ואת בית הספר לשלם למשיבה פיצוי בסכום של 160,000 ש"ח, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מסכום הפיצוי. כן חייבן בתשלום שכר טרחת עורך דינן של המשיבה 2 (להלן -
העירייה) ושל המשיבה 3 (להלן -
האגודה) בסכום של 10,000 ש"ח לכל אחת מהן.
רקע עובדתי
2. ביום 26.11.01 התקיים משחק כדורסל במגרש בית הספר, שבו נטלה חלק נבחרת בית הספר (להלן -
הנבחרת). המשיבה, שהייתה באותה עת תלמידת בית הספר אך לא נטלה חלק בפעילות הנבחרת, הגיעה אל המקום כצופה במשחק, וזאת במסגרת שיעור לחינוך גופני בבית הספר. במהלך המשחק, התבקשה המשיבה על ידי מר יובל כדי, מאמן הנבחרת (להלן -
יובל), להתלבש ולעלות לשחק כדי לסייע לנבחרת. המשיבה, שהייתה אז נערה בת 16, נענתה לבקשתו של יובל. לטענתה, עשתה כן מבלי שעברה את כל האימונים המוקדמים לעונה ומבלי שעשתה הכנה, חימום או אימון מקדים כלשהו למשחק. בחלוף מספר דקות, נחבלה המשיבה ונגרם לה קרע של הרצועה הצולבת הקדמית בברך שמאל. יצוין, כי המשיבה שיחקה כדורסל באופן פעיל במסגרת קבוצת אס"א ירושלים, אך מספר חודשים לפני קרות האירוע הפסיקה לשחק בקבוצה באופן פעיל, בשל רצונה להתמקד בלימודיה.
פסק דינו של בית המשפט קמא
3. בית המשפט קבע כי יובל הפר את חובת הזהירות שהייתה לו כלפי המשיבה, בכך שקרא לה להשתתף במשחק מבלי שעברה חימום מקדים ואף ללא אימון טרום עונתי. כן קבע בית המשפט כי ישנו קשר סיבתי בין אותם מחדלים לבין פציעתה של המשיבה. בקבעו כן, דחה בית המשפט את טענות הנתבעות כי יש לראות את המשיבה כמי שניתקה את הקשר הסיבתי, ולחלופין כי יש להטיל עליה אשם תורם משמעותי. באשר למיהותו של הגורם החב באחריות כלפי המשיבה בשל מעשיו ומחדליו של יובל, קבע בית המשפט כי האחריות האפקטיבית על ביצוע עבודתו של יובל
כמאמן הנבחרת, כמו גם כמורה בבית הספר, הייתה של מנהל בית הספר, איש משרד החינוך, שהוא זה שסיכם עם יובל על העסקתו והיה אמור לפקח עליו. בנוסף קבע בית המשפט, כי אמנם האגודה היא זו שהנפיקה ליובל את תלוש המשכורת, ואולם כל רכיבי השכר של יובל סוכמו עם מנהל בית הספר וכל המסמכים נחתמו בבית הספר. משכך, קבע בית המשפט כי בית הספר, וכפועל יוצא מכך משרד החינוך, המעסיק של מנהל בית הספר, חבים כלפי התובעת וכי לא הוכחה אחריותן של העירייה או של האגודה. לאור האמור, חייב בית המשפט את המערערת (ואת בית הספר) בתשלום הפיצויים המגיעים למשיבה, כאמור לעיל. הפיצויים נפסקו בגין הפסד השתכרות בעבר - 6,000 ש"ח; בגין הפסד השתכרות בעתיד (ובכללו אבדן היכולת לשחק כדורסל) - 75,000 ש"ח; עזרת הזולת - 4,000 ש"ח; ונזק לא ממוני - 75,000 ש"ח. בית המשפט ציין כי תחשיב שהיה מתבסס על הנכות הרפואית שנקבעה למשיבה, 5%, והשכר הממוצע במשק, היה מביא לפיצוי של כ- 97,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעתיד.
עיקרי טענות הצדדים
4. המערערת טוענת שלא קיים קשר סיבתי בין כניסת המשיבה למגרש ללא חימום, לבין נפילתה עקב תנועה לא נכונה. כן טוענת המערערת כי כניסתה של המשיבה למשחק, על אף שידעה שלא עשתה חימום ואת הסיכון הנובע מכך, תרמה המשיבה אשם תורם משמעותי לאירוע התאונה. עוד טוענת המערערת כי אין להטיל עליה או על בית הספר אחריות לתאונה. המערערת מדגישה כי אינה מעסיקה את מנהל בית הספר ואינה משלמת את משכורתו, וכי המנהל הוא עובד עירייה, המקבל שכרו מהאחרונה והיא זו שמפקחת על פעילותו של בית הספר. לכן, כך המערערת, מן הדין לחייב את העירייה לפצות את המשיבה. בנוסף, טוענת המערערת כי אינה חייבת בהוצאות העירייה שכן לא היא תבעה את האחרונה ואף לא שלחה אליה הודעת צד ג'. לטענתה, בשל העובדה כי המשיבה היא זו שתבעה את העירייה ותביעתה נדחתה, מן הדין שהמשיבה תשא בהוצאות העירייה. כן טוענת המערערת, כי היה על בית המשפט להטיל את האחריות לפציעתה של המשיבה אף על האגודה, שכן היא זו שהעסיקה את יובל והיא זו ששלמה את שכרו. ואחרון, טוענת המערערת, נגד גובה הנזק שנקבע, בטענה כי סכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיבה אינו סביר.
5. מנגד טוענת המשיבה כי המערערת לא הציגה כל ראייה שיש בה כדי לשנות את קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא. המשיבה מוסיפה כי האחריות לנזקיה מוטלת על המערערת מכוח אחריותה השילוחית למעשיו של יובל. המשיבה מדגישה, כי בזמן האירוע בו נפגעה, היה יובל עובד קבוע של המערערת. המשיבה מוסיפה כי סכום הפיצוי נמוך מזה שהיה צריך לפסוק לה.
6. העירייה טוענת כי בעצם שבית הספר והמערערת יוצגו על ידי אותו עורך דין, יש בה כדי ללמד כי בית הספר נמצא תחת חסותה ואחריותה של המערערת. עוד טוענת העירייה כי אין מחלוקת שיובל לא הועסק על ידה אלא קיבל משכורתו מהמערערת ומהאגודה. לטענתה, אין קשר ישיר או עקיף בין מי שמשלם את משכורתו של מנהל בית הספר לבין פעולותיו הרשלניות של יובל. העירייה מוסיפה כי על מנת שניתן יהיה לחייבה בפיצוי המשיבה יש להצביע על קשר בינה לבין יובל (ולא בינה לבין המנהל), וקשר כאמור לא נמצא.
7. האגודה מוסיפה וטוענת כי אין בערעור כל טענה כלפיה, ומשכך יש לדחות על הסף את הערעור נגדה. לחלופין, מדגישה היא כי המערערת כלל אינה מנסה לסתור את קביעתו של בית המשפט לפיה האחריות האפקטיבית על ביצוע עבודתו של יובל כמאמן הנבחרת, כמו גם כמורה בבית הספר, הייתה של מנהל בית הספר. כן טוענת היא, כי בשונה מהמנהל, כל תפקידה היה טכני - הנפקת תלוש שכר בסכום שסוכם בין יובל למנהל.
דיון
8. הלכה היא כי אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות של ממש בפסק דינה, או כאשר בחינת הדברים מעלה כי הערכאה הדיונית לא יכולה הייתה להחליט כפי שהחליטה (וראו, למשל, ע"א 9670/05
גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ נ פקיד השומה תל אביב, ניתן ביום 11.6.08).
9. בעניינינו, לא מצאנו מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, לפיהם המשיבה עלתה לשחק במהלך המשחק, מבלי שעברה אימון מקדים בתחילת העונה ומבלי שעברה חימום לפני המשחק עצמו, וזאת לפי בקשתו של יובל, שהיה מודע לכך. כן מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט, כי פציעתה של המשיבה הייתה פועל יוצא של כניסתה החפוזה למשחק. ממצאים אלו תומכים במסקנה כי יובל הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כמאמן, עת יזם את כניסת המשיבה למשחק ללא הכנה ראויה, וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הפציעה. כן אנו בדעה כי בנסיבות בהן נקראה המשיבה להצטרף למשחק (תחת לחץ חברתי), אין מקום להטיל עליה אשם תורם.
10. עוד מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה האחריות האפקטיבית על ביצוע עבודתו של יובל הייתה מוטלת על מנהל בית הספר. מנגד, אין בידינו להסכים לקביעתו כי מנהל בית הספר הינו "איש משרד החינוך" (פסקה 73 לפסק הדין). זאת, משום שקביעה זו לא נומקה, כטענת המערערת, טענה שגם ב"כ העירייה לא חלק עליה (וראו דבריו בעמוד 2 לפרוטוקול הערעור, שורה 25). משכך, רואים אנו להיענות להצעתו של ב"כ המערערת לפיה התיק יוחזר לבית משפט קמא כדי לברר נקודה עובדתית אחת, והיא, "מי העסיק את מנהל בית הספר, עיריית ירושלים או משרד החינוך" (עמוד 2 לפרוטוקול הערעור - שורות 1-2, וכן ההודעה מטעם המערערת מיום 15.6.08). ממילא דוחים אנו את בקשת המערערת להגיש ראייה בשלב הערעור לעניין זה (בש"א 2842/08).
11. טוענת העירייה כי אין להטיל כלל אחריות על המנהל (או עליה) בשל מעשיו של יובל. לטענתה, על מנת שתחוב בפיצוי במקרה זה צריך לקשר בינה לבין יובל, וקשר שכזה - ישיר או עקיף - לא נמצא. אין בידינו לקבל טענה זו, על שני חלקיה. ראשית, מנהל בית הספר הוא זה, שבין היתר, אישר את העסקתו של יובל משנה לשנה, חתם על הבקשות להעסיקו וסיכם עימו את תנאי שכרו. בנוסף המנהל פיקח על ביצוע עבודתו של יובל (ראו עמוד 42 לפרוטוקול בית משפט קמא - שורות 6-7). שנית, בעדותו בבית משפט קמא ציין צבי חקק, מנהל המחלקה למינהל וכספים בעירייה, כי הוא זה שחתם על העסקתו של יובל וכי ההוראה לאגודה לשלם את שכרו של יובל כמאמן הנבחרת, באה מהעירייה על בסיס דיווח של בית הספר. עוד עולה מעדותו כי בית הספר היה אחראי על גביית הכספים (מהורי התלמידים) בהם שילמו את משכורתו של יובל (שם, בעמודים 41-42) .
12. באשר לשאלת גובה הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה, סבורים אנו כי הפיצוי הולם את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפציעה, ולא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא.
13. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור באופן חלקי, כלהלן:
א. קביעתו של בית המשפט קמא לפיה המנהל הינו איש משרד החינוך - מבוטלת, וממילא מבוטל גם חיובן של המערערת ובית הספר לשאת בפיצויה של המשיבה. כן מבוטל חיובן לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של מי מהצדדים.
ב. התיק יוחזר לבית המשפט קמא לשם שמיעת ראיות וטענות בשאלת זהות מעסיקו של המנהל - ובשאלה זו בלבד. בתום הדיון, ייתן בית המשפט את פסק דינו המשלים בעניין זה על בסיס כל החומר שיהיה מונח בפניו, ובהתאם לכך יקבע מי צריך לשאת בפיצוי שפסק למשיבה. בפסיקת ההוצאות יביא בית המשפט בחשבון את כלל ההליכים שהתנהלו בפניו, לרבות אלה שלפני מתן פסק דינו הראשון.
ג. פרט לאמור לעיל לא יחול כל שינוי אחר בפסק דינו של בית המשפט קמא.
לאור התוצאה שאליה הגענו לא ראינו ליתן צו להוצאות בערעור.
המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בפקסימיליה.