פסק-דין בתיק ע"א 1550-07

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב- יפו (כב' השופטת רחל עורקבי) בת.א 50798/04, לפיו נדחתה התביעה לפינוי המשיבים, והמערערת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. 

כנגד המשיבים הפורמאליים 1,2,3 ניתן פסק דין בהסכמה למעט המשיבים 4,5 אשר פסק הדין נשוא הערעור מתייחס אליהם בלבד.

העובדות:

המערערת הינה בעלים של נכס הידוע כחלק מחלקות 165, 166-176 בגוש 6976 ברח' הצפירה 15 ת"א בו נמצא המושכר נשוא הדיון (להלן:" המושכר").

אין מחלוקת כי ביום 14.8.1961 נחתם הסכם לשכירות מוגנת בין המערערת לבין חברת או.ב. פר בע"מ (להלן:" השוכרת"). אין גם מחלוקת כי כיום עושה השוכרת שימוש במושכר.

על פי הסכם השכירות התחייבה השוכרת שלא לבצע העברת זכויות במושכר ללא הסכמתה.

לטענת המערערת במועד כלשהו הועברו כל מניותיה של השוכרת לחברת ח.ב.ח. בע"מ ולחברת של-שם בע"מ, מבלי לקבל את הסכמתה וללא ידיעתה. מכאן כי מדובר בהעברת זכויות אסורה על פי ההסכם ולפיכך קמה למערערת הזכות לעתור לפינוי או לסילוק יד בשל הפרת ההסכם.

 עוד טוענת המערערת, כי בשנת 1981 אכן הסכימה להעברת הזכויות ועריכת חוזה חדש עם השוכרת, אולם הדבר נבע בשל הטעייתה, הואיל ובעת שנתנה את הסכמתה לא הובאה לידיעתה העברת הזכויות האסורה לחברות ח.ב.ח. בע"מ ו- של-שם בע"מ וכן, אילו הייתה מודעת לכך, לא הייתה מסכימה לביצוע העברת הזכויות.

עוד נטען, כי המשיב מס' 5 החל לפעול במושכר ללא הסכמתה וללא ידיעתה.

השגה אחרת של המערערת הייתה, כי המשיבים מנהלים במושכר עסק שונה מזה המופיע בחוזה השכירות. על פי החוזה המקורי, מותר היה לעשות שימוש במושכר למטרת " בית מלאכה לייצור חלקי מכוניות", בפועל מתנהל במקום עסק לייצור מוצרי מתכת המיועדים למוצרי לחימה. בשל כך עתרה המערערת לקבלת הסעדים המבוקשים, היינו פינוי וסילוק יד של המשיבים 4-5 מהמושכר.

הערעור נסב על שלושה נושאים והם:

א. חילופין שלא כדין בזהות השוכרים של המושכר.

ב. הטעיית המערערת על ידי המשיבים.

ג. שינוי בניגוד להסכם במטרות השכירות.

בית משפט קמא דחה את התובענה המבוססת על שלוש עילות הפינוי הנ"ל, בקובעו כי לא חל שינוי בזהות השוכרים שיש בו כדי לפגוע בתקפו של החוזה.

אשר להטעיה, נקבע על ידי בית המשפט כי לא היה יסוד להעלאת טענה זו כפי שיפורט בהמשך. אשר לטענה השלישית שעניינה שינוי במטרת המושכר נקבע, כי לא חל שינוי כאמור. מטרת המושכר הייתה מעיקרה " בית מלאכה לייצור חלקי מכוניות בלבד" ועלה מן הראיות, שביהמ"ש נתן בהן אמון, שמטרה זו לא השתנתה. הייצור של המשיבים אמנם כולל כיום גם ייצור של כלי מתכת לשימוש בכלי רכב צבאיים, אך בכך לא השתנתה המטרה שכן הביטוי " חלקי מכוניות" כולל גם כלי רכב שהם מכוניות צבאיות.

אשר לשכירות; השכירות נוצרה מכח הסכם בין המערערת לבין השוכרת שנכרת לפני כ- 30 שנה. בעת כריתת הסכם השכירות היו בעלי מניותיה של השוכרת בני משפחת אושרוביץ שהלכו בינתיים לעולמם. זכויותיהם של בעלי המניות הראשונים כפי שהן עולות מהסכם השכירות הועברו לשתי חברות אחרות שהן המשיבות הפורמליות השניה והשלישית, שעיסוקן היה חלוקת דיבידנדים בלבד.

המערערת העלתה את הטענה כי המניות הועברו מבני משפחת אושרוביץ לחברות שהן המשיבות הפורמאליות השנייה והשלישית בניגוד להסכם השכירות, טענה זו התבססה על עדותה של בת משפחה שהיא עורכת דין, אשר דבריה לא היו מקובלים ולא היו אמינים על בית המשפט מאחר ולקו באי בהירויות וסתירות פנימיות.

אכן נכון הוא, כי סעיף 12 להסכם השכירות קבע כי " במקרה והשוכר הינו חברה פרטית אסור יהיה להעביר את המניות לאחר בלי הסכמת המשכיר בכתב", אך מן הראיות שהובאו עלה, כי החברות המשיבות הפורמאליות 2 ו-3 אשר בהן ראו את בעלי המניות החדשים נזכרו מפורשות במסמכים שנשאו את אישורה של המערערת.