השופט א. ואגו:
הערעור נסב על פסק דינו של בימ"ש השלום בקריית-גת (כב' השופט י. אקסלרד), שבגדרו נדחתה תביעה כספית של המערער 1 נגד המשיבה, והתקבלה תביעה שכנגד, שהוגשה מטעם המשיבה כנגד שני המערערים, והם חויבו בפיצוי המשיבה בסכום של 301,139 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה מיום 26.12.07, וכן בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד של 40,000 ש"ח.
לימים, נקלע המערער 1 להליכי פשט"ר, והגם שבהחלטת אב"ד מותב ערעורים זה, לאחר ישיבת קדם ערעור, נקבע הליך לבירור עמדת הכונ"ר ואישור ביהמ"ש להמשך ניהול ההליך, הדבר לא נעשה, ולא ניתנה התייחסותו. ב"כ המערערים הודיע, לנוכח כך, שאינו מייצג עוד את המערער 1, וכי אם פסה"ד קמא יוסיף לעמוד בתוקפו גם כלפיו, מן הסתם יהא על המשיבה להגיש תביעת חוב מתאימה לנאמן.
בכל הצריך לבירור הערעור שלפנינו, אין נפקות להתפתחות זו, מאחר שהאמור להלן, כלומר - הכרעתנו ומסקנותינו באשר לליבת הדברים ולגופם, רלוונטיים ביחס לשני המערערים כאחד, וטענות שניהם זהות.
עילת המחלוקות בין הצדדים נעוצה בהסכם מיום 23.4.07, ולפיו התחייבו המערערים, כורמים בעיסוקם, למכור למשיבה, המפעילה יקב, את ייבול הענבים של בציר 2007, אלה שייבצרו מהכרמים שבבעלותם באזור המושבים אמציה-לכיש.
הסעיף המרכזי בהסכם, שפרשנותו שנויה במחלוקת, קובע כי
"גבי וארז דרחי (המערערים)
מתחייבים למכור את ייבול הענבים המוערכים בכמות של כ- 350-400 טון ענבי הזנים טומפסון, ג' ורד גלוב מהכרמים שבבעלותם במושב אמציה-לכיש ליקבי (המשיבה)
ויקבי (המשיבה)
מתחייבים לקנות את הענבים הללו במחיר של 1.22 ש"ח לק"ג".
בסעיף אחר הוסכם, כי הבציר כפוף לאישור בד"צ העדה החרדית ירושלים, וכן נקבעו הסדרים ביחס לפריסת תשלומי התמורה, ונשיאה בעלויות הבציר וההובלה.
אין חולק כי כמות הענבים שסופקה ליקב בפועל נפלה, משמעותית, אף מהמינימום המוערך בין הצדדים, של 350 טון, ועמדה על כ- 209 טון ענבים בלבד (הכמות המדויקת היא 209.69 טון, בפסה"ד קמא "עוגלה" הכמות ל- 210 טון). לגבי 17 דונם, מתוך 60 שבבעלות המערערים, הסתבר שתנובתם נפסלה ע"י בד"צ, ועל כך אין טענה בפי המשיבה.
המערערים טענו, בתביעה שהגישו, כי הסכם בעל-פה, המאוחר להסכם הכתוב, שינה את התמורה מ- 1.22 ש"ח לק"ג ל- 1.5 ש"ח, וכי הם זכאים להפרש, בסכום של 93,500 ש"ח, בגין הכמות שסיפקו בפועל, בניכוי התשלומים שקיבלו. ייאמר מיד - בימ"ש קמא דחה תביעה זו, ונקבע כי לא הוכח הסכם לשינוי התמורה החוזית של 1.22 ש"ח. מאחר שהמערערים השלימו עם פסיקה זו, ובמישור זה גם אין ערעור בפנינו, שוב אין התביעה דנן נושא להתדיינות. המחלוקת כעת ממוקדת בתביעה הנגדית, מטעם המשיבה, ובאשר נפסק ביחס אליה.
המשיבה טענה כי עפ"י נתוני התנובה המקובלים לכרמים המספקים ענבי יין, גם לאחר שבד"צ פסל 17 דונם מתוך ה- 60, נותרו למערערים 43 דונם שמהם ניתן להפיק 258 טון ענבים, לפי מכפלה של 6 טון לדונם. נתון זה בוסס בחוות דעת של מומחה, מן השורה הראשונה, לגידול גפנים. מאחר שבפועל שווקו רק כ- 210 טון, נגרעו מהיקב 48 טון ענבים, שיועדו לייצור מיץ ענבים. לפי תחשיבי המשיבה, ולאחר ניכוי ההוצאות, מדובר בהפסד רווח של 336,960 ש"ח, והפסד זה הוא נשוא התביעה שהוגשה כנגד המערערים. הסכום שנתבע בפועל, קטן יותר, מאחר שיש לנכות את התשלום האחרון (35,821 ש"ח) שהיה מגיע למערערים על היבול שסופק בפועל.
ליבת עילת התביעה, במישור המשפטי-פרשני, היתה בכך, שהמשיבה רואה בפסקה שהובאה לעיל, מתוך ההסכם, משום התחייבות המערערים לספק לה לפחות את המינימום של טווח הכמות המוערכת לגבי תפוקת הכרמים, שכזכור עמדה על 350-400 טון. מאחר שגם לאחר פסילת חלק מהיבול ע"י בד"צ, עדיין לא עמדו המערערים בהתחייבות דנן, טענה המשיבה כי החוזה הופר, ונזקה מתבטא ברווח שנמנע ממנה, עפ"י התחשיב דלעיל. ברקע הגשת התביעה עמד חשד של המשיבה על כי המערערים בחרו לשווק את יתרת הכמות שנבצרה, לרוכשים אחרים, ששילמו מחיר גבוה יותר, אולם, המשיבה הטעימה, כי גם אלמלא חשד זה, קמה לה עילה מובהקת לתבוע, שכן מדובר בהתחייבות אבסולוטית של המערערים לספק הכמות האמורה, ואין נפקות למניע או לסיבה שבעטיה הם נמנעו מלעשות כן.
כאמור, בימ"ש השלום קיבל את טענות המשיבה ודחה את הגנת המערערים, שהתבססה מחד גיסא על טענה עובדתית ולפיה בשל נסיבות אובייקטיביות שונות הניב השטח כמות ענבים קטנה מזו שהוערכה, ומאידך גיסא, על טענה משפטית-פרשנית ולפיה אין התחייבות חוזית למכור ליקב כמות מוגדרת כלשהי של ענבים, אלא, מדובר בהתחייבות למכור את כל הכמות שתופק, כפי שנעשה, תהא זו אשר תהא, וכי ההערכה הכמותית שבהסכם, אינה מחייבת.
המערערים גם ניסו לבסס גרסה, ולפיה השלימו את הפער או את חלקו בכך ש"שידכו" בין המשיבה לבין כורמים אחרים, שדרכם צלחה יותר באותה שנת בציר, אך נפסק שהם לא עמדו בנטל להראות כי רכישה כלשהי של היקב מכורמים אחרים נעשתה חלף הענבים שהמערערים התחייבו לספק.
בפסק הדין, צוינו הכלים הפרשניים שאומצו בהלכה הפסוקה, לכגון דא, והובאו הוראות החיקוק הרלוונטיות, תוך שנקבע כי פרשנות תכליתית נכונה של המוסכם, כזו שתגשים את כוונתם המשותפת של הצדדים, במישור האובייקטיבי והסובייקטיבי כאחד, מביאה למסקנה, חד משמעית, כי התחייבות המערערים היתה למכור ליקב כמות ענבים שלא תפחת מהטווח שצוין בהסכם. משמע - מדובר בהתחייבות לכמות מסוימת, ולא רק בהערכה חסרת נפקות חוזית.
ביהמ"ש הגיע למסקנה פרשנית זו, בין היתר מתוך שהובאו בפניו חוזים דומים עם כורמים אחרים, המצביעים על כך שבענף זה מקובל לקבוע כמות מינימום מחייבת, וגם מתוך ניתוח ההיגיון הכלכלי והנסיבות שסביב כריתת ההסכם, המעלים שיקב סביר וזהיר ירצה לתכנן את צעדיו העסקיים על בסיס הציפייה לכמות ענבים מסוימת שתתקבל מכל כורם, עפ"י המחיר שהוסכם איתו. לא יעלה על הדעת שבתוך תקופת ביצוע החוזה, יחליט הכורם, עפ"י רצונו וגחמותיו, לשווק את ענביו לצדדים שלישיים, ולא לפי ההסכם שנכרת, ולו בשל הצעה כספית מעט גבוהה יותר שקיבל, ובכך להותיר את בעל דברו החוזי אל מול שוקת שבורה, בלי שניתן יהיה לאכוף עליו את קיום ההסכם.
נדחו טענות העובדה של המערערים, כלא מוכחות, הן לעניין פגעי מזג אויר או מחלות, שכביכול פגעו בפוטנציאל היבול, והפחיתו את הכמות שהופקה בפועל, והן לעניין חוסר ניסיונם בגידול גפנים, כסיבה לכך שלא הצליחו להגיע לכמות המוערכת. גם טענה מאוחרת יותר, שכנראה נזנחה ע"י המערערים, ולפיה חלק מהיבול נגנב, נדחתה אף לגופה, משלא בוססה בראיות.
אומצה, ע"י בימ"ש השלום, חוות דעת מומחה מטעם המשיבה, אשר לא נסתרה בראיות נגדיות, ביחס לתנובה הצפויה והמקובלת לכל דונם של ענבים מהזנים שבהם מדובר. משאומצו גם, כאמור, תחשיבי אנשי המקצוע של המשיבה לגבי הרווח הצפוי מכל ק"ג ענבים, המיועדים לייצור מיץ, הרי, המכפלה של נתונים אלה הביאה לקביעת סכום נזקה של המשיבה, תוצאת הפרת החוזה, וזהו סכום הפיצוי המגיע ליקב.
בערעור הנדון כעת, ולמקרא עיקרי הטיעון, והשלמת טיעון בכתב, כפי שנעשו מטעמם, נהיר, כי מועלות טענות חדשות לחלוטין, אשר לא נטענו, ממילא לא התבררו בפני בימ"ש קמא, ובעליל אין ניתן להעלותם ולבררם כעת. כך הוא, ביחס לטענה כי לא ניתנה, במועד, הודעת אי-התאמה, כמשמעה בסעיף 14 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968. נעשה ניסיון לטעון כי מדובר בטענה משפטית גרידא, שאין מניעה להעלותה בכל שלב. ייאמר מיד - אין פני הדברים כך. טענה כזו צריכה להישען על תשתית עובדתית, הכוללת את המועדים שבהם היו מגעים בין הצדדים, בכתב או בע"פ, את תוכן חילופי הדברים, ופירוט מלא של ציר הזמן הנדון, בזיקה להתמשכות היחסים החוזיים. בלעדי כך לא ניתן להתייחס לעצם מתן ההודעה, עיתויה, סבירות עיתוי זה ביחס למועד ההפרה הנטען, או היוודע אי ההתאמה, וכיוב'. כאשר לא הועמדה נקודה זו כפלוגתה מובהקת בהליך דלמטה, אין אפשרות לטעון לגביה כעת, ולבקש הסקת מסקנות משפטיות מעובדות שכלל לא התבקשה קביעתן בשלב הדיוני. כאשר טענה כזו אינה מועלית במפורש בכתב ההגנה, בעל הדין שכנגד אף אינו ער לצורך להביא ראיות להתמודד עימה. די היה בכך כדי לדחות טענה מאוחרת זו. למעלה מהצורך - אוסיף כי בטיעוני המשיבה, ותוך שהיא מצביעה על הראיות שהובאו בבימ"ש קמא, הגם שלא מתוך מודעות לקיומה של טענה זו, יש סימוכין לכך שהמשיבה סברה, עד שלב מאוחר, כי המערערים בכל זאת יעמדו בהתחייבויות, ומשראו שהדבר לא יסתייע, ניתנה הודעה מתאימה, ובכתב, וזו צורפה כנספח לכתב ההגנה.
טענות נוספות של המערערים נגעו לקביעות עובדתיות של בימ"ש השלום בדבר כמות הענבים והיקף הפרת החוזה, שיעור הנזק וחישובו, ולשאלה מדוע לא הופחתו הוצאות קבועות של המשיבה, וחלק מההוצאות המשתנות, במסגרת תחשיביה להפסד הרווחים. מעבר לכך שמדובר בניסיון להזמין התערבות בקביעות עובדתיות, הנשענות על אימוץ חוות דעת ועדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית, ואין ערכאת הערעור נוטה לעשות כן אלא במקרים נדירים וחריגים, מעלה עיון בפסה"ד המפורט והמנומק, שבימ"ש השלום לא התעלם מנקודות אלה, ונתן עליהן דעתו. כך, למשל, אימץ בימ"ש קמא את עמדת חשב המשיבה, שהפחתת מרכיב ההוצאות הקבועות מהתחשיב מיותר, שכן מדובר בעסקה שהיקפה היה זעיר ביחס למחזור הפעילות של היקב כולו, כך שייחוס רכיב זה לעסקה הספציפית מביא לתוצאה זניחה לחלוטין. ביהמ"ש ציטט את דברי העדים לנדון, ניתח אותם, וקבע את אשר קבע באופן יסודי ומושכל. אין לומר כי נפלה כאן שגגה הטעונה התערבות, גם אלמלא קיום הדוקטרינה המבוססת היטב בפסיקה, כאמור לעיל, בדבר גדרי ההתערבות של ערכאת הערעור בכגון דא.