השופט י' דנציגר:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר) מיום 1.1.2012 בת"א 388-08 במסגרתו נקבע כי המשיבה זכאית לרישום הבעלות בחלקה 7 בגוש 20367 (להלן: חלקה 7) על שמה וכי יפויי הכוח שבאמצעותם ביצעה עסקת מכר וחליפין עם ג'מיל ח'טיב (להלן: המנוח) תקפים.
1. העובדות הצריכות לעניין יפורטו בקצרה להלן. המנוח היה הבעלים של חלקה 7 וכן של חלקה 4 בגוש 12175 (להלן: חלקה 4). ביום 8.12.1964 ערך המנוח עסקת חליפין עם המשיבה לבקשתו, כאשר הועברו אליו 4,000 מ"ר בחלקה 4 בגוש 20372 (להלן: החלקה החלופית). במסגרת העסקה נחתמו שני יפויי כוח בלתי חוזרים כאשר באחד מצוין כי המנוח מעביר למשיבה 6168/34168 חלקים מחלקה 7 ו-1/3 חלקים מחלקה 4 ומצהיר כי קיבל את התמורה במלואה מהמשיבה, ובשני מצוין כי המנוח מעביר למשיבה 2800/34168 חלקים מחלקה 7 בתמורה ל-4,000 מ"ר בחלקה החלופית. יפויי הכוח נותרו ברשותו של המנוח. המנוח השתמש בחלקה החלופית שנמסרה לו על ידי המשיבה והקים עליה את ביתו. המשיבה הציגה מסמך שנערך ביום 2.3.1984 בו היא מציינת כי קיבלה את חלקה 7 בשלמותה בתמורה לחלקה החלופית. המערערים (עזבון המנוח ובניו) טענו כי בשנת 1993 ביקש המנוח להסדיר את רישום השטח בחלקה החלופית וגילה כי נעשתה תרמית במסגרת עריכת יפויי הכוח. לטענתם, המנוח טען שמעולם לא חתם על יותר ממסמך אחד וכי העסקה היחידה שביצע הייתה עסקת החליפין ולא עסקת מכר. בשנת 1993, התבצעה חלופת מכתבים בין המנוח לבין המשיבה במסגרתה העלה המנוח את טענותיו כנגד יפויי הכוח ואילו המשיבה טענה כי יפויי הכוח משקפים את העסקה כפי שהייתה באמת. בשנת 1994 העביר המנוח את הזכויות בחלקה 7 לילדיו אשר פנו למשיבה והודיעו לה על כך תוך שהם מבקשים לקבל את המסמכים המוכיחים את קיומה של העסקה. המשיבה ענתה לפנייתם וציינה כי היא דובקת בעמדתה לגבי תוקפם של יפויי הכוח וכי תפעל לרישום הזכויות על שמה. בשנת 1995 נרשמו המערערים 4-2 כבעלי חלקה 7, בשנת 1996 קיבלו מי מהם מהמשיבה אישור לכרות עצי יער בחלקה תוך הבהרה שאין בכך הכרה בזכות הקניין שלהם ובשנת 1999 העבירו זכויות בחלקה 7 ליתר אחיהם. בשנת 2008 פנה אחיהם של המערערים 4-2 למשיבה בהצעה לעסקת חליפין אשר במסגרתה נכללה גם חלקה 7, דבר שהוביל להגשת תביעת המשיבה מושא הערעור דנא.
2. המשיבה טענה כי יש לאכוף על הנתבעים את ביצועם של שני הסכמי המכר הנתמכים ביפויי הכוח שנחתמו לפני נוטריון ציבורי. לטענתה, בשנת 2008 הסתבר לה לראשונה כי בשנת 1995 העביר המנוח את הזכויות בחלקה 7 לבניו. המשיבה דחתה את הטענות בדבר זיוף או תרמית בהקשר של יפויי הכוח וציינה כי בכל מקרה המנוח לא נקט צעדים משפטיים נגד תוקף המסמכים משעה שחשד בזיוף. עוד טענה המשיבה כי יש לתת גם תוקף להצעת החליפין ובה פרטי הקרקעות המוחלפות שנערכה עוד לפני יפויי הכוח על ידי בעל תפקיד בה שנפטר לפני 20 שנה. המשיבה טענה כי המערערים היו אלו שפעלו בתרמית עת רשמו על שמם את הבעלות בחלקה 7 וכן כי יחס ההחלפה בעסקה היה סביר בשל העובדה שהחלקה החלופית שנמסרה למנוח הייתה בשטח בנוי ואילו השטחים שהעביר היו חקלאיים.
3. המערערים טענו כי המנוח החליף במסגרת העסקה רק את חלקה 4 בתמורה לחלקה החלופית וכי המשיבה רימתה אותו. הם טענו כי לא הייתה כל סיבה לערוך שני יפויי כוח נפרדים והסיבה היחידה לכך הייתה כדי לרמותו. המערערים טענו לחוסר ניקיון כפיים מצד המשיבה שלא הזכירה את העברת הזכויות בחלקה 4 ואף לא את ההתכתבויות שנערכו בין הצדדים. בנוסף, טענו המערערים כי יפויי הכוח אינם מהווים עסקה במקרקעין שכן הם נעדרים מסוימות בשל העובדה שרכיב התמורה לא פורט. המערערים טענו גם טענות התיישנות ושיהוי במסגרת סיכומיהם.
4. בית המשפט המחוזי דחה ראשית את טענות ההתיישנות והשיהוי של המערערים בשל העובדה שאלה לא הועלו בהזדמנות הראשונה כנדרש. למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט כי גם לגופו של עניין לא עומדת למערערים טענת התיישנות שכן ההתיישנות לגבי עסקה במקרקעין היא של 25 שנים ובמקרה דנא מדובר בהתחייבות לעסקה המקימה זכות שביושר בין המוכר לקונה ורק כאשר המוכר מתכחש לעסקה מתגבשת עילת תביעה, מה שארע בענייננו רק בשנת 1993. לעניין טענת השיהוי, ציין בית המשפט כי אמנם לא ברור מדוע התמהמהה המשיבה במשך כ-44 שנים עד שפעלה לקידום רישום זכויותיה בחלקה 7, אך הדגיש כי בפועל הבהירה המשיבה לאורך השנים שהיא עומדת על זכויותיה. לכן, קבע בית המשפט כי המערערים לא הצליחו לבסס את טענת השיהוי לפי המבחנים שנקבעו בבית משפט זה הדורשים מצג של ויתור והסתמכות על המצג תוך שינוי מצב לרעה. עוד דחה בית המשפט את טענתם של המערערים לנזק ראייתי שנגרם להם.
5. בית המשפט המחוזי ציין כי התגלו קשיים רבים בעדויותיהם של המערערים ביחס לטענת הזיוף והמרמה שהעלו בנוגע ליפויי הכוח וכי זו לא הוכחה. בית המשפט קיבל את גרסת המשיבה לפיה נערכו שני יפויי כוח בשל העובדה שעסקה אחת הייתה עסקת מכר והשנייה עסקת חליפין כפי שגם עולה מלשון יפויי הכוח שאחד מהם מציין קבלת תמורה עבור העברת השטחים. בית המשפט גם קיבל את טענת המשיבה לפיה במעמד החתימה על יפויי הכוח תירגם הנוטריון הציבורי את האמור בהם לערבית כך שהמנוח יכול היה להבין את האמור בהם, וכי בחדר היו נוכחים עדים הדוברים את השפה הערבית (לרבות אדם שהיה נכבד וידוע בכפר ערערה), אשר סביר כי הסבירו למנוח את מהות העסקה. לכך צירף בית המשפט את מסקנתו של מומחה זיהוי כתב היד שמונה בהסכמת הצדדים על ידי בית המשפט, לפיה קיימת אפשרות סבירה שכתב היד המופיע על יפויי הכוח הוא של המנוח. בית המשפט גם הדגיש את העובדה שיפויי הכוח נחתמו לפני נוטריון ציבורי והם עונים על הגדרת "תעודה ציבורית" ולכן קיימת חזקה כי תכנם אמת. בנוסף לכך, ציין בית המשפט כי יפויי הכוח הם מסמכים בכתב ולכן מנועים המערערים מלהעלות טענות בעל פה כנגדם.
6. בית המשפט המחוזי התייחס גם לטענת המערערים לפיה יפויי הכוח נעדרים מסוימות ולכן אינם עולים כדי עסקה במקרקעין. בית המשפט קבע כי זיהוי הגושים והחלקות ביפויי הכוח מלא ואין בכך שלא פורשה התמורה במלואה כדי להביא לחוסר מסוימות, וזאת שעה שבייפוי הכוח המתייחס לעסקת המכר צוין כי התמורה כבר שולמה. בית המשפט קבע גם שאין ממש בטענת המערערים לפיה יחס ההחלפה לא היה הוגן שכן קיבלו ארבעה דונם בלבד בתמורה ל-28 דונם, וציין כי החלקה החלופית שקיבלו הייתה כשירה למגורים בעוד שהקרקע שמכרו הייתה קרקע חקלאית בלבד. לאור כל האמור, קיבל בית המשפט את תביעת המשיבה והורה על רישום חלקה 7 על שמה.
7. בערעור שלפנינו טוענים המערערים - באמצעות בא כוחם, עו"ד ירון נוח - כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי לא עומדת להם טענת ההתיישנות. לטענתם, מועד ראשון לתחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד מסירת חלקה 4 למשיבה וקבלת החלקה החלופית מבלי שנמסרה חלקה 7 באופן שמעיד על כפירה בעסקה לה טוענת המשיבה. מועד המסירה לטענת המערערים היה בשנת 1964 ולכן התביעה התיישנה בשנת 1989. לחלופין, טוענים המערערים כי מירוץ ההתיישנות החל בסמוך למועד העסקה משלא הושלמה או מסיום הליכי ההסדר במקרקעין שהסתיימו בשנת 1974. המערערים משיגים גם על קביעת בית המשפט לפיה מבחני השיהוי הם מבחנים מצטברים, ולטענתם די היה כי יוכיחו שינוי מצב לרעה או ויתור הנלמד מהשיהוי. לטענתם, שגה בית המשפט כשקבע כי לא ניתן ללמוד במקרה דנא שהמשיבה ויתרה על טענותיה, וכי שינו מצבם לרעה כששילמו מס רכוש וארנונה עבור חלקה 7 במרוצת השנים ואף השביחו אותה. לטענת המערערים גם העובדה שהשיהוי הניכר של המשיבה גרם לקיפוח אפשרותם להוכיח את טענותיהם הייתה צריכה להוביל למסקנה כי יש לחסום את תביעת המשיבה.
8. המערערים מוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שהמנוח ורעייתו הבינו את היקף העסקה. לטענתם, עדי המשיבה העידו אך לעניין אימות החתימה וכי לא הוכח שהמנוח קיבל הסברים על היקף העסקה במעמד החתימה. המערערים טוענים כי במהלך חקירתו של עו"ד אברהם הללי, שניהל את המשא ומתן עם המנוח מטעם המשיבה, הוגשה ראיה המלמדת כי חלק מהתמורה שולם כביכול חודש לאחר החתימה באופן שסותר את האמור בייפוי הכוח לפיו התמורה כבר התקבלה, ולכן אמיתות ייפוי הכוח מוטלת בספק. המערערים מוסיפים כי קיים חסר ברכיב התמורה בשני יפויי הכוח, וכי לא הוכח שהתמורה שולמה. בהתחשב בעובדה שבית המשפט קבע שעל המשיבה רובץ נטל הוכחה מוגבר, טוענים המערערים כי שגה כשקבע שהיא הצליחה להוכיח את עסקת המכר. לבסוף, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט כשסרב לדון בטענותיהם בדבר תקיפת רישום חלקה 7 בלשכת רישום המקרקעין על פי ההסדר שנערך בשל העובדה שמדובר בהרחבת חזית.
9. המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד רפאל בס - טוענת כי המערערים נגועים בחוסר תום לב בשל מעשים רבים של המנוח ושלהם העולים כדי תרמית בניסיון לנשלה מהמקרקעין שרכשה בתמורה, כפי שעולה מהשתהותם ומניסיונם להעביר את הזכויות בחלקה 7 לבני משפחה נוספים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין מקום להתחשב בטענות המערערים ביחס להתיישנות שכן גם הם מודים שצדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי הם החמיצו את ההזדמנות לטעון טענה זו. גם לגופו של עניין, סומכת המשיבה ידיה על קביעת בית המשפט לפיה אין במקרה דנא התיישנות מבחינה מהותית וכי לא הוכח שיהוי מצידה.
10. באשר לטענת המערערים לגבי הסדר הרישום ביחס לחלקה 7, טוענת המשיבה כי מדובר בהרחבת חזית שבצדק בית המשפט המחוזי סירב לדון בה. למעלה מן הצורך, טוענת המשיבה כי מכל מקום המערערים הצליחו לרשום את חלקה 7 על שמם במסגרת הסדר הזכויות בחלקה זו במרמה ולכן רשאי בית המשפט להורות על תיקון הרישום אצל רשם המקרקעין. המשיבה דוחה גם את טענת המערערים לפיה מהות העסקה לא הוסברה למנוח ולרעייתו וסומכת ידיה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט בעניין זה לפיהן הנוטריון הציבורי, שהינו דובר ערבית, הסביר למנוח את מהות העסקה ורשם גם על ייפוי הכוח כי תוכנו תורגם לערבית. המשיבה מוסיפה כי אין ממש בטענת המערערים לפיה היעדר סכום מדויק בייפוי הכוח מעיד על היעדר מסוימות ביחס לעסקת המכר, והיא מוסיפה כי המערערים מבקשים להטעות את בית המשפט בחישוב שערכו לפי אותו מסמך.
11. לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובסיכומי הצדדים בכתב, לאחר שהקשבנו להשלמת הטיעון בעל פה בדיון שנערך לפנינו, ולאחר ששבנו ועיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתנו כי יש לדחות את הערעור.
12. במקרה דנא, מוצדק לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת חריג לחובת ההנמקה של בית המשפט שלערעור בהתקיים שלושה תנאים: אין מקום לדחות את הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית; הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית תומכים במסקנותיה המשפטיות; ופסק הדין אינו מגלה טעות שבדין. דעתנו היא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי התמודד באופן מקיף, ממצה ומדויק עם טענות הצדדים וקבע ממצאים שאין מקום להתערב בהם, שכן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות. מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי ביחס לשלל הסוגיות שבמחלוקת מקובלות עלינו והן עולות בקנה אחד עם קביעותיו העובדתיות. כך, צדק בית המשפט כשדחה את טענות המערערים להתיישנות ולשיהוי וצדק כשקבע על בסיס העדויות והראיות שהוצגו לפניו כי המנוח הוא שחתם על יפויי הכוח והבין את תוכנם היטב, וזאת בעיקר לנוכח העובדה שחתם על יפויי הכוח לפני נוטריון ציבורי דובר השפה הערבית. לאור כל זאת, כמובן שלא התגלתה טעות שבדין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, על פי המחלוקות שהועלו לדיון, וקביעותיו ביחס לזכויותיה של המשיבה בדין יסודן.
13. בטרם סיום נבקש לציין כי במהלך הדיון שלפנינו הוצע למערערים למשוך את ערעורם בכפוף לנכונות המשיבה לאפשר להם שהייה בת שנה נוספת בחלקה 7 וויתור מצד המשיבה על תביעת דמי שימוש ראויים מהמערערים בגין שימושם בחלקה 7. הגם שהמשיבה קיבלה את הצעתנו בחרו המערערים שלא לקבלה.
14. נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה, על הצד הנמוך, בסך 20,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ח בתמוז תשע"ג (26.6.2013).