1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט גד ארנברג), בת"א 2140/05, מיום 5.7.07, בגדרו נפסקו פיצויים לטובת המערער, יליד 1955, בשל תאונת דרכים מיום 30.3.04 בה היה מעורב (להלן: "התאונה"; למען הנוחות יכונו הצדדים "המערער" ו"המשיבה" על-פי האמור בערעור הראשון שהוגש).
2. בפסק דינו אימץ בית משפט קמא את המלצות המומחה בתחום האורתופדיה, שמונה בהסכמת הצדדים, לפיהן כתוצאה מהתאונה סובל המערער מנכות רפואית צמיתה של 10% (שמקורה בחבלה שנגרמה בצווארו). תאונה נוספת שאירעה למערער ביום 13.7.04, בגדרה נפגע במהלך עבודתו שעה שנפל מסולם, ושבעקבותיה קבעה לו ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה של 20% (שמקורה בחבלה שנגרמה ברגליו), לא צוינה בתצהיר עדות ראשית מטעמו (להלן: "התאונה השנייה"). בהקשר זה קבע בית משפט קמא, כי "לתאונה זו חשיבות והשפעה על תיפקודו ועל הכנסתו (של המערער - צ'ס') והיה מקום לפרט זאת בתצהיר הראשי" (עמ' 2 לפסק הדין).
3. בקשר לנכות התפקודית ממנה סובל המערער דחה בית משפט קמא את טענת המשיבה, כי התאונה השנייה בולעת את נזקי התאונה. זאת ועוד: בנסיבות העניין הנטל להוכחת עצם אפשרות חלוקת הנזק בין התאונות רובץ על שכמי המשיבה, אלא שזו לא הציבה בפני המומחה שאלות הבהרה לעניין זה. והנה, לדידו של המומחה הסבה התאונה למערער מגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי, וכאמור - נכות רפואית של 10%. בשל העובדה כי המערער עוסק בעבודה פיזית, לאור האבחנה בין ההשלכות התפקודיות הנגזרות משתי התאונות, ובהתחשב בעדותו, קבע בית משפט קמא נכות תפקודית בשיעור של 10%.
4. באשר לבסיס השכר הרלבנטי לצורך פסיקת הפיצויים נקבע, כי עד למועד התאונה השנייה יעמוד זה על סך של 5,500 ש"ח, ומאז, תוך נטרול ההשלכה התפקודית של הפגיעה בתאונה השנייה על כושר השתכרותו - על סך של 4,400 ש"ח (עמ' 3 לפסק הדין). בנסיבות אלו, נפסקו פיצויים למערער תחת ראשי הנזק ובסכומים שלהלן: כאב וסבל - 14,500 ש"ח; הפסדי השתכרות בעבר (עד קרות התאונה השנייה) - 15,000 ש"ח; הפסדי השתכרות בעבר (מאז התאונה השנייה) - 11,000 ש"ח; הפסדי השתכרות לעתיד - 64,000 ש"ח; עזרה בעבר ולעתיד - 6,000 ש"ח; הוצאות אחרות - 2,000 ש"ח; ובסה"כ - 112,500 ש"ח.
5. המערער סבור, כי בית משפט קמא קיפח זכויותיו בדין בקשר לפסיקת הפיצויים בגין הפסדי השתכרות בעבר ולעתיד, ובתוך כך אף עתר לאימוץ תחשיב הנזק לו טען בגדר סיכומיו בבית משפט קמא. לדידו, עסק המזגנים שניהל כעצמאי עובר לתאונה החל לשגשג, פוטנציאל השתכרותו האמיר אפוא בהתאם, עד כי ראוי להעמידו על סך של 10,000 ש"ח נטו לחודש, זאת חלף 4,400 ש"ח - כקביעת בית משפט קמא. כך גם התעלם לסברתו בית משפט קמא מהפסדי המכירות הממשיים שנגרמו לעסק כתוצאה מהתאונה. זאת ועוד: בית משפט קמא התעלם מראיות שהוגשו לצורך הוכחת הפסדי השתכרות - טפסי 106 לשנים 1996-2000, וכן תעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם המשיבה לעניין הכשרת המערער ושכרו בחברת "קרגו" (נ/1; בעיקרי הטיעון שהגיש המערער סומן, ככל הנראה מפאת שגגה - נ/2, מוצג שלא נמצא לו זכר בתיק בית משפט קמא), לפיה השתכר במרוצת שמונת חודשים שעבד שם - מחודש אוקטובר 2000 ועד לחודש מאי 2001 - סך של 6,483 ש"ח ברוטו לחודש בממוצע. בנוסף גורס המערער, כי בנסיבות העניין יש להעמיד שיעור נכותו התפקודית על 15%, על כל המשתמע מכך.
6. המשיבה סבורה, כי חסד עשה בית משפט קמא עם המערער בשעה שפסק לטובתו פיצויים מופרזים, שאינם מעוגנים בראיות שנשמעו או בדין.
7. לאחר ששמענו טענות הצדדים ועיינו בכתובים, באנו לכלל דעה כי דין הערעורים להידחות. ראשית, הלכה מושרשת - ברורה ומפורשת - קובעת, כי אך במקרים חריגים ויוצאי דופן תטה ערכאת הערעור להתערב בתחשיביה של הערכאה הדיונית - פרי שיקול דעתה והערכותיה, קל וחומר עת שמעה ראיות ובהתרשמות בלתי אמצעית אפוא עסקינן. ודוק: פסק הדין נשוא הערעורים מגלם הפעלה מידתית של שיקול הדעת השיפוטי במתחם הסבירות. יוזכר, כי אין זה מתפקידנו להמיר שיקול דעתו של בית משפט קמא בשיקול דעתנו, תוך עריכת התיקונים המתחייבים לדידנו. שום תקלה חמורה לא יצאה תחת ידי בית משפט קמא, לא בקביעת הממצאים העובדתיים, לא ביישום הדין עליהם.
8. ושנית, גם לגופו של עניין, אין מקום להתערבותנו בפסק הדין, לכאן או לכאן. והנה, הראיות שהוגשו מטעם המערער להוכחת נזקיו הנטענים אינן מצודדות בתחשיב הנזק בו דבק, למצער באופן משכנע - במאזן ההסתברויות. ודוק: טפסי 106 לשנים 1996-2000 אינם ראיה משמעותית ובת נפקות להוכחת כושר השתכרות עובר לתאונה שהתרחשה בשנת 2004; כך גם כושר השתכרות לתקופה בת שמונה חודשים, המסתיימת בחודש מאי 2001, לא ישים או מייצג בנסיבות העניין; לא-זו-אף-זו, חוות-דעתו של ד"ר גדעון מן, מומחה לכירורגיה אורטופדית שמונה בהסכמת הצדדים, מיום 23.10.05, לפיה סובל המערער מנכות רפואית של 10%, לא לוטשה בחקירה נגדית או במסגרת שאלות הבהרה. משכך, משביכרו הצדדים להתעלם משאלת הנכות התפקודית ונפקותה בקשר לאפשרויות התעסוקה של המערער בעבר (מאז קרות התאונה) ולעתיד - בתחום המזגנים ובכלל - לא נותר לבית משפט קמא אלא להעריכה בעצמו, בהתאם להתרשמותו מן הראיות שהובאו בפניו. ברי, כי המדובר בשאלה מורכבת שיד המומחה שמונה וודאי הייתה תורמת לליבונה המושכל, שהרי כתוצאה משתי התאונות הוסבו למערער פגיעות אורטופדיות שונות. רצון המערער להוכיח כי הנו סובל מנכות תפקודית בשיעור של 15% נעדר, אפוא, אחיזה במציאות הרפואית העובדתית - בראיות שניתן להסתמך עליהן - וכל שנותר הוא להכריע בין פרשנויות מנוגדות. כך הכריע בית משפט קמא, ולדעתנו - מבלי שחטא לחוש הצדק. כאן המקום לציין, כי בעקבות התאונה השנייה נזקק המערער לתקופת התאוששות ממושכת שהשתרעה על-פני מעלה משנה (פרוט' בית משפט קמא מיום 23.1.07, עמ' 4). אך הנה, כתוצאה מהתאונה לא נזקק המערער כי אם למעקב ולטיפול רפואיים קצרי-טווח שהסתיימו ביום 10.6.04, אך כחודשיים וחצי לאחריה. נכות תפקודית משמעותית וודאי הייתה באה לכלל ביטוי רפואי מתועד מתמשך. ההיסטוריה התעסוקתית של המערער אינה מהווה במקרה זה תחליף לראיות שבתחום המומחיות הרפואית. לא למותר לציין, כי המערער לא הביא עדים כלשהם להוכחת טענתו כי אינו עוד מסוגל להתקין מזגנים כבעבר אלא בסיועם של עובדים מזדמנים. אותם עובדים מזדמנים נותרו אלמונים, ואין אפוא לדעת באיזה אופן מוגבל המערער בעבודתו, בהשוואה לתקופה שעובר לתאונה, אם בכלל. מושכל יסוד בשיטתנו המשפטית הוא, כי אי הבאת ראיה מרכזית, חותכת וישירה שבכוחה לבסס גרסה עובדתית פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מהבאתה, קרי - המערער, עליו רובץ נטל ההוכחה. טרוניות אחרות שהשמיע המערער כלפי סך הפיצויים שנפסקו לטובתו תחת ראשי נזק אחרים לא עוגנו בטיעונים או באסמכתאות כלשהם, ומשמצאנו כי הכרעת בית משפט קמא מקובלת עלינו באותם הקשרים, לא נוכל אפוא לקבלן.
9. למעלה מן הצורך נציין, כי העובדה שהמערער נמנע מלציין את קרות התאונה השנייה בגדרי תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו תמוהה וסודקת במידת מה את מהימנותו ותום לבו. אמנם, המערער הניח בפני המומחה הרפואי את המסמכים הרלבנטיים לגבי התאונה השנייה, אך יחד-עם-זאת, הימנעותו האמורה כמו מבקשת להצניעה מלכתחילה, תוך טשטוש האבחנה בין התאונות וההשלכה התפקודית של כל אחת מהן על אורח חייו. הגרסה העובדתית מאחוריה ניצב המערער בפתח ההוכחות לא שיקפה אפוא באופן מלא את קורותיו בעת שעתר לעשיית צדק בעניינו (לעניין זה, ראו: עמ' 2 לפסק הדין, שם מעיר בית משפט קמא כי היה מקום לאזכור התאונה השנייה בתצהיר המערער). זאת ועוד: תצהיר הבריאות שצורף לכתב התביעה שהגיש המערער בבית משפט קמא אמנם נושא את התאריך 10.6.04, או-אז טרם אירעה התאונה השנייה, אלא שכתב התביעה הוגש ביום 2.2.05, זמן ניכר לאחריה, ומשכך, מן הראוי היה לעדכנו. לא-זו-אף-זו, סעיף 8 לכתב התביעה מלמדנו, כי "התובע (המערער) מצוי במעקב וטיפול רפואי עד היום, וטרם חלה כל הטבה משמעותית במצבו", שעה שכבר ידוע שביום 10.6.04 תם אותו מעקב וטיפול (שבמידה ומתקיים - מתועד ברשומות רפואיות), כל שכן עת ביום הגשת התביעה היה נתון המערער בעיצומה של התאוששות מן הפגיעות שהוסבו בתאונה השנייה. "ניפוח" הקיים על חשבון האמת מהווה אות הזהרה וסימן למשנה זהירות בו יש לנקוט בטרם תאומץ גרסה עובדתית הנשמעת מפי המערער.
10. ביחס לערעור שכנגד שהגישה המשיבה, הרי שאין בו כדי להצדיק התערבותנו בפסק הדין נשוא הערעור. בית משפט קמא הפעיל סמכותו ושיקול דעתו כדין שעה שקבע את סכומי הפיצויים תחת ראשי הנזק השונים, ואין מקום לראות בתיק זה מקרה חריג וקיצוני המצדיק סטייה מן ההלכה.
11. בטרם חתימה נוסיף, כי לא מצאנו לקבל טענת המערער כי כתוצאה מהתאונה פחתו הפיצויים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי לאחר קרות התאונה השנייה. אפילו נתעלם מנימוקיו של בית משפט קמא לעניין זה, הרי שבערבו של יום לא הניח המערער ראיות שבכוחן להוכיח טענתו.
12. לאור המקובץ לעיל, הערעורים נדחים בזאת.
בנסיבות העניין, ביכרנו שלא להשית על המערער הוצאות. הפיקדון, אפוא, יוחזר לו.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.
ניתן היום, ל' באב תשס"ח (31 באוגוסט 2008), בהעדר הצדדים.