פסק-דין בתיק ע"א 11024-05-09

השופט עודד גרשון :

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט אהוד קפלן) מיום 24.3.09 במסגרת תא"ק 3699-05-08.

בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיבה (הנתבעת בבית המשפט קמא) לדחות את תביעת המערערת על הסף. מכאן הערעור.

2.         העובדות הצריכות לעניין

א.         המערערת,  המועצה האזורית חוף הכרמל, הגישה לבית משפט השלום בחדרה תביעה בסדר דין מקוצר ועתרה לחייב את המשיבה, מדינת ישראל - משרד הבטחון, לשלם לה סכום של 2,346,000 ש"ח בגין חוב נטען של היטל תיעול על נכסי משרד הביטחון בשטח המוניציפאלי שלה.

ב.         בתביעתה טענה המערערת כי ביום 30.10.07 שלחה למשיבה דרישת תשלום על סך של כ- 2,200,000 ש"ח, המשיבה התעלמה מדרישת התשלום. ביום 20.3.08 נשלח מכתב התראה נוסף ולאחריו הוגשה התובענה בבית משפט קמא.

ג.          המשיבה הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף, ולחילופין למחיקת כותרת ו/או למתן רשות להתגונן.

ד.         המשיבה טענה כי דין התביעה להידחות על הסף בשל כל אחד מהנימוקים הבאים:

-           התביעה הוגשה לבית המשפט בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, הקובעות כי סכסוכים בין רשויות שלטוניות יתבררו בפני הממונה על המחוז;

-           סעיף 42 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הפרשנות") מונע, בהעדר הוראה מפורשת בחוק, לחייב את המדינה בהיטלי פיתוח, דוגמת ההיטלים נשוא התביעה;

-           התביעה הוגשה בשיהוי ניכר;

-           היטלי התיעול התיישנו ולא ניתן להטילם באופן רטרואקטיבי;

-           החיוב בהיטלי ביוב בוצע, בעת שבוצע, בהעדר סמכות חוקית.

ה.         לחילופין, טענה המשיבה כי יש להעביר את התובענה לפסים רגילים בדרך של מחיקת כותרת. המשיבה טענה כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר משום שקיימת מחלוקת לעניין גובה החיוב ומשום שהחישוב שהוצג על ידי המערערת-התובעת הוא חישוב סתמי שאינו נשען על תשתית עובדתית מוסכמת בין הצדדים.

ו.          לחילופי חילופין, ביקשה המשיבה כי תינתן לה רשות להתגונן לאור האמור לעיל וכן משום שלטענתה היא עצמה הניחה את תשתיות התיעול במחנות הצבאיים  ואין תשתית עובדתית לביסוס גובה החיוב.

3.         פסק דינו של בית משפט קמא

לאחר שנערך דיון בבקשה ולאחר חקירת המצהירים, קיבל בית המשפט קמא את טענת המשיבה לפיה בנסיבות המקרה דנן חל סעיף 42 לפקודת הפרשנות, ולכן, בהעדר הסמכה מפורשת בדין מנועה המערערת מלתבוע אגרות והיטלים מהמדינה. ובמילותיו של בית משפט קמא:

"התובעת טוענת כי דין המדינה כדין כל בעל מקרקעין אחר, והיא מסתמכת על הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה שניתנה כבר בשנת 1968 ולפיה המדינה חייבת לשלם לרשות המקומית את כל השירותים שכל בעל דין חייב לשלם לה ואסור לה להפלות את עצמה.

באמת, קשה להסכים לכך שמשרד - הביטחון ייהנה בעצמו בשימוש בתשתיות של הרשות המקומית, ולא ישא חלקו כמו כל משתמש אחר, אבל סעיף 42 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) קובע כי : "אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה או להטיל עליה חובה אלא אם נאמר בו במפורש".