1. התובע אשר עבד אצל הנתבעת כנהג המחלק סחורה באזור הצפון, הגיש תביעתו כנגד הנתבעת לקבלת גמול עבור עבודה בשעות נוספות ולקבלת פיצויי פיטורים.
בכתב התביעה גם הועלתה טענה המתייחסת לפרמיות, אלא שטענה זו לא כומתה, והתובע לא חזר עליה בתצהירו ובסיכומיו, כך שהמדובר בטענה שנזנחה.
באשר לתביעה לפיצויי פיטורים, הרי במעמד הדיון המוקדם, הודה ב"כ התובע, כי התובע קיבל פיצויי פיטורים, כך שהשאלה שנותרה במחלוקת, היתה - האם התובע זכאי להפרש מעבר לסכום שקיבל (עיין עמ' 1, ש' 15 בפרוטוקול הדיון לפני הרשמת דרוקר).
התובע העמיד תביעתו על סך של 1,084,024 ש"ח.
בקשת הנתבעת למחיקת התביעה, בגין אי תשלום אגרה, נדחתה ע"י הרשמת בהחלטתה מ-7.7.10, תוך הפניה לפסק-דינו של בית הדין הארצי בע"ע 10/79
מדינת ישראל-משרד החינוך נ' רון אסף (14.6.10).
כפועל יוצא מהחלטה זו, ולמרות שהתובע העמיד תביעתו על סכום העולה על מיליון ש"ח, נקבע כי הוא פטור מתשלום אגרה, בהתאם לתקנות האגרות.
2. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי תביעת התובע ועל-פיה עבד 18 שעות מידי יום במשך שבע שנים, הינה תביעה מופרכת, מה גם שככל שהמדובר בתביעה המתייחסת לתקופה של למעלה משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה, הרי דין התביעה להדחות, בשל התיישנות.
בנוסף לכך הדגישה הנתבעת, כי התובע הגיש תביעתו חמש שנים לאחר פיטוריו, וכי פיטוריו של התובע נעשו בשל חשדות לגניבה ממעביד.
הנתבעת הוסיפה וטענה, כי ככל שיקבע כי התובע זכאי לסכום כלשהו, יש לקזז מסכום זה כספים,שלטענתה, נגנבו ממנה, ע"ס 35,000 ש"ח.
כן נטען שיש לקזז את סכום כספי הפיצויים ותמורת ההודעה המוקדמת שקיבל התובע בסך של 61,375 ש"ח.
עוד ובנוסף טענה הנתבעת, כי התובע גרם לה נזק ראייתי משמעותי בכך, שהשתהה בהגשת התביעה והגישה חמש שנים לאחר תום יחסי עובד ומעביד.
באשר לתביעה לשעות נוספות, טענה הנתבעת, כי הוראות שעות עבודה ומנוחה אינן חלות על התובע, כי התובע מעולם לא פנה בדרישה לתשלום שעות נוספות, ומכל מקום, מסלול החלוקה של התובע לא היה אחיד, ועל כן טענות התובע באשר למתכונת העסקה קבועה, אינן נכונות.
הנתבעת הדגישה כי שעת תחילת עבודתו של התובע השתנתה מיום ליום, והוא הדין בשעת סיום העבודה.
הנתבעת אף הדגישה כי טענות התובע על-פיהן, לכאורה, נהג למעלה מ-12 שעות ביום, עומדות בניגוד לתקנות התעבורה, ומאחר וחלפו 5 שנים מתום עבודתו, לא נשמרו רישומי הטכוגרף של המשאית עלי נהג, שכן לו נשמרו רישומים אלה, ניתן היה להוכיח, בבירור, שאין ממש בטענות התובע.
הנתבעת הבהירה בכתב הגנתה, בהתייחס לטענות התובע בדבר משך הזמן שלוקח לרכז ההזמנות ליום המחרת, כי המדובר בפעולה הלוקחת דקות, ואין כל בסיס לטענות התובע, שהמדובר בחמש שעות עבודה!!!
הנתבעת גם הדגישה, כי חישובי התובע בכתב התביעה, אינם ברורים ואינם מעוגנים בהוראות החוק והפסיקה, והתובע לא הצביע על מקור חוקי כלשהו, על פיו החל מהשעה ה-13 לעבודה בכל יום, הוא זכאי לתשלום בשיעור 175%.
3. כעולה מכתב ההגנה, טרה שהינה הנתבעת כנגדה הוגשה התביעה, נרכשה בשנת 2004 ע"י מילקו תעשיות בע"מ, כך שבמועד סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, היתה מילקו תעשיות בע"מ מעסיקתו של התובע.
התובע הועסק אצל הנתבעת (וקודם לכן אצל טרה), בתקופה מיום 11/1999 ועד 4/2000, באמצעות חברת כח אדם, ולאחר מכן מ-2.4.2000 ועד 26.10.2005 ישירות בטרה /מילקו.
התובע החל עבודתו כעוזר נהג ולאחר מכן, הועבר לעבוד כנהג.