פסק-דין בתיק וע 5116/05

1.       בפנינו ערר על החלטת המשיב בהשגה שהשיג העורר הדוחה את בקשת העורר לבטול מתנה של מקרקעין שקבל מאביו המנוח.

2.       העובדות הן הבאות:

אביו המנוח של העורר, שנפטר ביום 15.1.99, היה הבעלים של חלקות קרקע בגוש 12156 מאדמות כפר קרע, בשטח כולל של 4113 מ"ר. האב המנוח העניק לעורר במתנה 1400 מ"ר מאדמותיו הנ"ל כמפורט בתצהירם המשותף של העורר ואביו המנוח מה- 25.3.97 (ראה נספח א' לסכומיו בכתב של ב"כ העורר). אין מחלוקת שהעורר קבל את המקרקעין הנ"ל במתנה מאביו המנוח.

3.       הענקת מתנה זו נתנה לאחר שאב המנוח ערך ב- 20.6.96 צוואה בה ציווה את כל רכושו לילדיו. לעורר צוה שטח של 1936 מ"ר בגוש הנ"ל ( 636 מ"ר + 1600 מ"ר) ככתוב בפסקה א' של הצוואה (ראה צוואה, נספח ב' לסכומיו של ב"כ העורר). יורשי האב המנוח הגישו בקשה למתן צו לקיום הצוואה בבית הדין השרעי בטיבה.

4.       העורר ואביו המנוח לא מסרו למשיב הצהרה על עסקת המתנה. מהגדרת "מכירה" שבסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) תשכ"ג - 1963 עולה כי הענקת זכות במקרקעין ללא תמורה היא בגדר מכירה וכוללת גם את השלב האובליגטורי, כשהמתנה לא הסתיימה ברישום בפנקס המקרקעין. (ראה: הדרי מיסוי מקרקעין, כרך א' מהדורה שנייה בע' 232 סעיף 4.19).

5.       ב- 14.5.02 מכר העורר חלק מהמקרקעין שקבל במתנה למר עבד אל גני שמסר ב- 16.12.02 הצהרה  על עסקת מכר זו. מהצהרה זו נודע לראשונה למשיב על הענקת המתנה הקרקעית לעורר. ב- 23.12.02 ערך המשיב שומה לעורר בגין עסקת המתנה משנת 1997.

ב- 17.3.05 הגיש העורר למשיב בקשה לבטול עסקת המתנה ולבטול את שומת מס הרכישה שהוציא בגין עסקה זו, מהטעם כי החלק שהוקצה לעורר בצוואת אביו המנוח הוא "הרבה פחות" מהשטח שהוענק לו במתנה. (בפסקה 5 לנספח ג'). טעם זה אינו מדויק כפי שציינו לעיל.

המשיב דחה את בקשות העורר בציינו כי חלפו 8 שנים מיום הענקת המתנה ושנתיים וחצי מיום עריכת השומה וציין "שבעת נתינת המתנה היה ידוע למצווה כי הצוואה נערכה קודם לנתינת המתנה"  (ראה נספח ד' לכתב הערר).

6.       האב המנוח היה הבעלים הרשום של המקרקעין בגוש הנ"ל שפורטו בתצהיר המשותף. הענקת המתנה בוצעה בתצהיר המשותף עליו חתמו האב המנוח והעורר. לא בוצע רישום הזכויות על שם העורר בפנקס רישום המקרקעין של הקרקע שהוענקה לו במתנה, ולכן אין המתנה מוגמרת.

הקנית הקרקע במתנה היא עסקה החייבת ברישום (סעיף 7(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969) עסקה שלא נסתיימה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה (סעיף 7 (ב)  לחוק המקרקעין. ע"א 1284/92 א. רותם נ. מ. רותם פס"ד מט' (5) ע' 257).

העולה מהאמור הוא שאין לפנינו מתנה גמורה אלא התחייבות לתת מתנה. התחייבות לתת מתנה רשאי נותן המתנה לחזור בו בנסיבות שפורטו בסעיפים 5 (ב) ו- (ג) לחוק המתנה תשכ"ח - 1968. נסיבות אלא לא נטענו וקיומן לא הוכח בפנינו.

סעיף 5 (ב) מעניק לנותן המתנה את הרשות לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה. לרשות זו שני חריגים: (1) המקבל לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות (2) הנותן ויתר בכתב על רשות זו. זכות החזרה אינה מוגבלת בזמן. הלכה פסוקה היא שלא ניתן לבטל את ההתחייבות אם פעלו על פיה.

(ראה ע"א 173/72 גנאים נ. גנאים פס"ד כז(1) 4144, בע' 418, 420).

ויתורו של נותן המתנה על זכותו לחזור בו ממנה צריך להעשות בכתב אך ניתן גם להסיקו מכלל א. (ראה ע"א 954/93 חג'ב' נ. בן יונה פס"ד נ' (1) ע' 417). בעניננו ציין האב המנוח בתצהיר המשותף כי הוא "מעביר" "במתנה ללא תמורה כך שירשם על שמו" של העורר המקרקעין שהעניק לו. מנוסח  החלטי זה עולה, לכאורה, ויתורו של האב על הרשות לחזור בו ממתן המתנה.

חזוק לכך נמצא בעובדה שהמנוח בחייו עד לפטירתו, משך שנתיים, לאחר עריכת התצהיר המשותף לא עשה דבר כדי לבטל את התחייבות למתנה. רק כעבור 8 שנים מיום עריכת התצהיר המשותף ולאחר פטירת האב מבקש העורר את בטולה. סביר להניח שהטעם לכך נעוץ ברצונו להמנע מתשלום המסים החלים על עסקת המתנה שאת עריכתה העלים תקופה ממושכת.

סעיף 5 (ג) מעניק לנותן המתנה זכות חזרה מוגבלת, הצריכה להיותמבוססת על התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או בן משפחתו או משום הרעה כלכלית ניכרת שחלה במצבו של הנותן. בעניננו לא נטען קיומו של מצב שכזה  וממילא שלא הוכח.

המסקנה המתבקשת היא שלא הוכחו נסיבות שהיו מאפשרות לנותן לחזור בו מן המתנה שהעניק לעורר.

7.       חתימותיהם של האב המנוח והעורר על תצהיר הענקת המתנה מהווה אינדקציה מכרעת לגמירת דעתו של אבי העורר המנוח להעניק לעורר את המתנה וגמירות דעתו של העורר לקבל את המתנה. שתיקתו של העורר משך תקופת שנים ארוכה כמוה כהסכמה לקבלת המתנה. סעיף 3 לחוק המתנה קובע כי חזקה על מקבל המתנה שהסכים לקבלה. "זולת אם הודיע לנותן על דחייתה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה". העורר לא הודיע כאמור, יתרה מזאת, העורר ראה עצמו זכאי למכור מהמקרקעין שקבל במתנה, משמע ראה אותן כקנינו מכח המתנה שקבל.

8.       ב"כ המשיב הסתמכה על פסיקה לפיה אין אפשרות שיורשיו או מנהל עזבונו של מי שהתחייב לתת מתנה ונפטר, יוכלו להפעיל את זכות החזרה מההתחייבות למתן המתנה.