1. המערערת היא אם המנוחה גב' עדי כהן ז"ל (להלן: "המנוחה"), ילידת 1985, אשר הלכה לעולמה ביום 26.5.04 כתוצאה מפגיעות אנושות שנגרמו לה בתאונת דרכים, בנסיבות פרטיות, עת נהגה ברכב לא שלה, ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח (להלן: "התאונה"). בתאונה נפגעה באורח קשה גם חברתה של המנוחה שישבה לצידה שנותרה נכה בשיעור של 100% בעקבות התאונה.
המנוחה התגייסה לשירות סדיר כשלושה חודשים בלבד לפני התאונה ובעת אירועה הייתה נפקדת משירותה סדיר מיום 2.5.04.
2. המערערת הגישה ביום 13.6.04 תביעה למשיב להכרת זכויות בני משפחה (ראה: בתיק המשפחות) לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י- 1950 (להלן: "חוק המשפחות"). המשיב דחה ביום 16.6.04 את התביעה בנימוקים: שהמנוחה מצאה את מותה
"...בתאונת דרכים בעת שנהגה ללא רישיון נהיגה בהיותה נפקדת משירות צבאי, דבר המהווה התנהגות רעה וחמורה כמשמעותו בחוק" (ראה: החלטה שצורפה לתצהיר המערערת מע/1 ).
דחיית תביעה זו הינה נשוא הערעור שלפנינו.
טענות המערערת
3. לטענת המערערת חוק המשפחות שולל ממנה זכויות בשל התנהגות אפשרית של המנוחה, ולפיכך יש לבחון האם יש קשר סיבתי בין שלילת הזכויות להתנהגות המנוחה ויש לוודא שנשמר עיקרון החוקיות וחזקת החפות. נהיגה ללא רישיון ובמהירות מופרזת לא מהווים באופן אוטומטי התנהגות רעה וחמורה. המנוחה הייתה בעיצומם של שיעורי נהיגה, ידעה לנהוג ואף נהגה בעבר.
לטענת המערערת אין ליחס למנוחה עבירות פליליות למעט נהיגה ללא רישיון נהיגה. הטענה שעשתה שימוש והציגה או השתמשה ברישיון הנהיגה של אחותה הינה טענה "מפי שמיעה" ומדובר בטענה שלא הוכחה ולא הובאה כל ראייה לתמיכה בכך. בנוסף אין די בתיק המשטרה כדי לבסס נהיגה במהירות מופרזת. אין קשר בין מהירות הנסיעה והעדר הרישיון לתוצאה הטראגית של התאונה, שכן האשם טמון בתשתית הכביש ובעמוד אשר הוצב בצומת. לטענת המערערת המנוחה נפקדה מיחידתה עקב נסיבות מיוחדות שכן היא שובצה ביחידת חי"ר ניסיונית ומעורבת, ללא כל מיונים, הכשרה, הכנה או ליווי. לטענתה היה על שלטונות הצבא לנהוג אחרת במנוחה עת נפקדה מיחידתה, עקב המסלול המיוחד בו גויסה ותהליך העזיבה של היחידה בו החלה. נפקדות המנוחה לא עברה את רף העריקות ונסיבות היעדרות המנוחה מהבסיס הן נסיבות מיוחדות במינן כדלהלן:
א. טיפול לקוי של הצבא במנוחה בכל הקשור לגיוסה ושחרורה מהיחידה המיוחדת, וכן טיפול רשלני בהיעדרות המנוחה מהשירות. המנוחה לא עמדה בלחץ ביחידה המיוחדת וביקשה לעזוב. כאשר המנוחה לא חזרה לבסיס הצבא לא ניסה לשלוח מישהו לדבר עימה ולהסביר לה את משמעות הנפקדות. ביקור הבית שערכה פקידת השלישיות היה כלאחר יד. למרות שהמנוחה שהתה חולה בחדרה, לא פגשה בה נציגת הצבא, לא הסבירה לה את משמעות הנפקדות ולא עשתה דבר להשיבה לבסיס. כאשר מפקדה הגיע לביקור, בדרך המקרה הייתה המנוחה בבית דודתה או סבתא.
ב. לטענת המערערת למנוחה ניתן למעשה אישור בע"פ ע"י מפקדה, ולו במשתמע, להיעדרות.
ג. המנוחה הייתה חולה חלק מתקופת ההיעדרות, עובדה שמקצרת את תקופת ההיעדרות הנטענת.
ד. המנוחה ביקשה לעזוב את היחידה. בתקופה בה טופלה בקשתה נדרשה המנוחה לשוב ליחידת החי"ר בה שובצה, דרישה זו גרמה למנוחה ללחץ ומצוקה.
לאור כל האמור טענה המערערת כי יש להקל בחומרת מעשיה של המנוחה, לקבוע כי אין קשר סיבתי בין מותה להתנהגותה ולקבל את הערעור.
טענות המשיב
5. לטענת המשיב תנאי בלעדיו אין לתחולת חוק המשפחות הינו שמדובר במוות שנגרם כתוצאה מחבלה, ממחלה או החמרת מחלה, שאירועו בתקופת השירות ועקב והשירות של המנוחה. אין מחלוקת כי המנוחה קיפחה את חייה בתאונת דרכים אזרחית במהלך סוף השבוע ללא כל זיקה או קשר לשירות. זאת ועוד, החריג היחיד המאפשר הכרה גם בחבלה שלא ארעה בתקופת השירות ובעטיו מותנה בקיומם של שלושה תנאים מצטברים: א. הנספה היה חייל בשירות סדיר. ב. החבלה אירעה בעת שהחייל לא נעדר מן השירות שלא ברשות. ג. אם החבלה אירעה שהחייל לא מילא תפקיד בשירות, היא ארעה תוך תקופה של 14 הימים הראשונים שבהם לא מילא תפקיד בשירות (תנאי זה תוקן ביום 5.7.12 ל - 30 יום - אולם תחולתו לא רלבנטית למקרה שלפנינו).
6. לטענת המשיב, במקרה שלפנינו התנאים השני והשלישי לא מתקיימים. מהתשתית העובדתית עולה כי מיום 2.5.04 ועד למועד מותה של המנוחה בסוף אותו החודש, נעדרה המנוחה שלא ברשות מהשירות. אומנם המנוחה פנתה בתאריכים 16/05/04 - 17/05/04 לקבלת טיפול רפואי בתלונות על חום, כאבי גרון ועייפות כללית אולם מידע זה לא הובא בזמן אמת לידיעת מפקדיה או יחידתה. מכאן שאין במחלתה כשלעצמה כדי להכשיר את היעדרותה ללא רשות מן השירות. מה עוד שבמועד מותה המנוחה הרגישה מספיק טוב כדי לצאת לבלות עם חבריה ובכל זאת נמנעה מלשוב לשירות.
7. המנוחה הביעה את רצונה לצאת מהיחידה אליה גויסה. היא לא שבה לבסיס מחופשת סוף השבוע, לא ענתה לטלפונים ולא הייתה נוכחת בביתה בביקור שערך מפקדה. המערערת טענה כי היא אינה יודעת איפה בתה ולכן, בהתאם לנוהלי הצבא, המפקד לקח את נשקה האישי של המנוחה והודיע למערערת כי בתה נחשבת לנפקדת. המפקד הבהיר כי גם אם המנוחה קיבלה גימלים היא נחשבת נפקדת כל עוד לא הציגה אותם. בביקור בית נוסף שנערך אצל המנוחה היא שוב לא הייתה נוכחת ולא הוצגו אישורים רפואיים כלשהם המצדיקים את היעדרותה. למנוחה הושאר מכתב בביתה ואף הוסבר למערערת כי אם המנוחה לא תשוב לבסיס היא תוענש בחומרה. למעשה כל סביבתה הקרובה של המנוחה ובוודאי המנוחה עצמה, ידעו שהיא נפקדת מהשירות ללא רשות.
8. המשיב ממשיך וטוען כי המנוחה קיבלה שלושה ימי ג' בלבד, מפקדה של המנוחה הוא הגורם היחידי המוסמך לאשר את היעדרותה על סמך האישורים הרפואיים וזו מעולם לא אושרה. הטענה כי המנוחה הייתה חולה במועד מותה אינה מתיישבת עם המכתב אשר כתבה המערערת למשיב בסמוך לאחר פטירת בתה (מש/7) בו לא נזכר דבר וחצי דבר בנוגע לסיבות רפואיות לכאורה שמנעו מהמנוחה התייצבות לשירות. מכאן מתחייבת המסקנה כי במועד מותה המנוחה נעדרה שלא ברשות מן השירות ויש בכך כדי לדחות את הערעור הנוכחי.
זאת ועוד, גם אם היה מתקיים התנאי השני בחוק המשפחות, והמנוחה לא הייתה נפקדת מהשירות הרי גם התנאי השלישי בחוק המשפחות לא מתקיים. התנאי השלישי דורש שהחבלה תתרחש תוך תקופה של 14 הימים הראשונים בהם החייל לא מילא תפקיד בשירות. במקרה דנן אין ולא יכול להיות חולק כי המנוחה לא מילאה תפקיד כלשהו בשירות החל מיום 2.5.04 ועד מותה ביום 26.05.04. מכאן שחלפו למעלה מ - 14 יום ולמעשה כפול מכך, בהם לא מילאה תפקיד כלשהו בשירות עובר למותה. לפיכך גם עקב נסיבות אלה דין הערעור להידחות.
9. המשיב טוען כי התנהגותה של המנוחה בטרם מותה ונסיבות מותה של המנוחה עולות כדי התנהגות רעה וחמורה מצידה. סעיף 16 לחוק המשפחות קובע כי יש לשלול תגמולים ממי שגרם בהתנהגות שלו, לא התנהגות רעה גרידא אלא התנהגות רעה וחמורה, לנכותו או לאובדן חייו. במקרה זה המנוחה עצמה מיוזמתה ומרצונה בסיטואציה מסכנת חיים, שאף עולה לכדי מעשה פלילי, הביאה למותה, ולכן יש לראות בהתנהגותה משום התנהגות רעה וחמורה. גם נהיגה במהירות גבוהה ללא התחשבות בתנאי הדרך ובסוג הרוכב, בהיבט של חוקי התגמולים מדובר גם כן בהתנהגות שהיא מן המסוכנות וחסרות האחריות, העולות לכדי התנהגות רעה וחמורה כאשר במקרה זה כאמור המנוחה היתה חסרת רישון נהיגה. לפיכך אין מנוס מהמסקנה כי המנוחה שמה את עצמה במודע בסיטואציה בלתי חוקית בעליל, שלא לומר פלילית, בעטייה היא מצאה את מותה, וזאת ללא קשר לשירותה הצבאי.