פתח דבר
1. המקרקעין הידועים כחלקה 87 בגוש 6871 בחולון, הם בבעלות משותפת של מספר בעלים (להלן: "
המקרקעין").
המבקשת גב' נילי שלו סאקס (להלן: "
המבקשת") עותרת למתן צו הצהרתי שלפיו היא זכאית לכך שהזכויות ב-18613/412007 חלקים ו-19265/412007 חלקים במקרקעין (להלן: "
הנכס") יירשמו על שמה; ומשכך גם קמה זכותה לקבל את הכספים המגיעים ממכירת הזכויות בנכס במסגרת הליך פירוק שיתוף במקרקעין המתנהל בתיק הפ 320/01 בבית משפט השלום בהרצליה (להלן: "
פירוק השיתוף"), שהנכס כאמור הוא חלק מהם.
לטענת המבקשת היא בעלת הזכויות בנכס, בין משום שאלה הוענקו לה במתנה על ידי סבתה המנוחה, גב' שרה וינטרוב ז"ל שנפטרה ביום 30/4/95 (להלן: "
המנוחה") ובין משום שבצוואה שערכה המנוחה ציוותה את הזכויות בנכס למבקשת.
במסגרת הליך פירוק השיתוף נמכרו הזכויות במקרקעין על ידי כונסי הנכסים שמונו לצורך ביצוע פירוק השיתוף וביניהם מי שהוא ב"כ המבקשת בהליך דנן, עו"ד שמעון חזן (להלן: "
ב"כ המבקשת"). שווי הזכויות בנכס נקבע בסכום של 271,025$, לפני ניכוי הוצאות ומיסוי בגין המכירה. עקב מחלוקת באשר למי הזכויות בנכס שהיא נושא הדיון שלפניי - ומשכך בכספים שנתקבלו ממכירתו לצד ג' - הופקדו הכספים בחשבון נאמנות שנפתח על ידי כונסי הנכסים וביניהם ב"כ המבקשת, כפי שהורה בית המשפט בהרצליה שלפניו מתנהל תיק פירוק השיתוף, וזאת עד אשר תתברר המחלוקת כאמור (הפרוטוקול מיום 1/5/05 צורף כנספח 2טו לתובענה).
רקע עובדתי וטענות הצדדים
2. המשיבים, מר חיים ענב (להלן: "
חיים) ומר אמנון ענב (להלן: "
אמנון") (אמנון וחיים יכונו להלן יחדיו: "
המשיבים") וגב' בת שבע גולדשטיין (להלן: "
גולדשטיין") הם אחים - שלושתם ילדיה של המנוחה ושל מר ציון וינטרוב ז"ל (להלן: "
המנוח"). המבקשת היא בתה של גולדשטיין.
בזמנו היה המנוח בעלים במלוא הזכויות במגרשים שהיו ידועים באותה עת כחלקות 468 ו-492 בגוש 6043 (להלן: "
החלקות"). עם פטירתו הועברו זכויותיו בחלקות לאשתו (המנוחה) ולשלושת ילדיהם (חיים, אמנון וגולדשטיין) בחלקים שווים - ¼ כל אחד. לאחר זמן העביר חיים את זכויותיו בחלקות לשני אחיו, גולדשטיין ואמנון, בחלקים שווים, כך שגולדשטיין ואמנון היו כל אחד לבעלים ב-3/8 מהחלקות והמנוחה נותרה הבעלים הרשום ב-1/4 מהחלקות. בשנת 1993 מכר אמנון את זכויותיו בחלקות (3/8) לאילנות הקריה (ישראל) בע"מ (להלן: "
אילנות הקריה"). בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת נערך הליך של איחוד וחלוקה שחל בין השאר על החלקות, שבמסגרתו שונה המספר של החלקות וכיום הן מהוות ביחד עם מגרשים נוספים את המקרקעין כהגדרתם לעיל. בעקבות ביצוע האיחוד והחלוקה כאמור, נרשמה גולדשטיין כבעלים של 18613/824014 + 18613/412007 + 19265/412007 + 19265/824014 חלקים במקרקעין; ואילו המנוחה נרשמה כבעלים של הנכס כהגדרתו לעיל (קרי: 18613/412007 ו-19265/412007 חלקים במקרקעין) (נסח רישום המקרקעין צורף כנספח ג לתשובה לתובענה).
לאחר פטירתה של המנוחה ניתן ביום 7/11/95 צו ירושה, שלפיו יורשי המנוחה הם שלושת ילדיה - חיים, אמנון וגולדשטיין - 1/3 כל אחד (הבקשה לצו ירושה וצו הירושה צורפו כנספחים ה ו-ו לתשובה לתובענה).
בעת פטירתה, היתה המנוחה בעלת זכויות במספר נכסי מקרקעין ובהם הדירה שבה התגוררה, ואלה נרשמו על שם שלושת ילדיה בחלקים שווים מכוח צו הירושה. זאת למעט זכויותיה של המנוחה בנכס, שנותרו רשומות על שמה.
עד כאן אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעובדות.
3. לטענתם של המשיבים, לא נתפנו לטפל בהעברת הזכויות בנכס, משום שלא ראו טעם "להתעסק" כלשונם עם הנכס, שכן זה היה באותה עת מגרש מוזנח שלא היה ברור מה ייעשה בו. ואולם על פי צו הירושה שלושת האחים הם היורשים בנכס, כמו בשאר עיזבונה של המנוחה.
המבקשת מצידה טוענת כי עוד ביום 4/10/72 העבירה לה המנוחה במתנה את זכויותיה בחלקות שלימים היו לזכויות בנכס. כך עולה לטענתה מתצהיר מיום 4/10/72 שעליו חתומה המנוחה שלפיו היא מעבירה את הנכס ללא תמורה לידי המבקשת (להלן: "
תצהיר המתנה", צורף כנספח 4א לתובענה) וכן מבקשה לרישום מקרקעין בהתייחס להעברת הזכויות בנכס כאמור (להלן: "
הבקשה לרישום מתנה", צורפה כנספח 4ב לתובענה). בעקבות הגשתה של הבקשה לרישום מקרקעין ללשכת רישום המקרקעין בחולון, נפתח תיק בלשכת רישום המקרקעין ובנסח המקרקעין נרשמה הערה לצד זכויות הבעלות של המנוחה בנכס, שלפיה "קיים תיק פתוח 13966/72 מיום 11/10/72" (להלן: "
ההערה") (ראו נסחי מקרקעין היסטוריים שצורפו כנספחים א ו- ב לתשובה לתובענה ונסח של המקרקעין לאחר ביצוע האיחוד וחלוקה שצורף כנספח ג לתשובה לתובענה). בנוסף היא טוענת כי המנוחה השאירה אחריה צוואה שאותה ערכה ביום 11/4/73 (להלן: "
הצוואה", צורפה כנספח 3א לתובענה) וכי גם על פי הצוואה ציוותה המנוחה את זכויותיה בחלקות (ולימים בנכס) למבקשת. לעמדתה של המבקשת, האמור בצוואה "נעשה כדי לשמר ולחזק את המתנה" (סעיף 10 לתצהיר המבקשת שניתן בתמיכה לתובענה).
המשיבים טוענים כי אין ממש בטענתה של המבקשת שלפיה המנוחה העבירה לה את הנכס במתנה ואף לא שהתחייבה להעניק למבקשת מתנה, וכי לנוכח השוני בחתימות הנחזות כחתימותיה של המנוחה על תצהיר המתנה מחד גיסא ועל הבקשה לרישום המתנה מאידך גיסא, מטילים המשיבים ספק בכך שמסמכים אלה אמנם נחתמו על ידי המנוחה, מה גם שהמסמכים המקוריים לא הוצגו אלא עותקים צילומיים שלהם ולכן לא ניתן לבחון את החתימות באופן מקצועי. אך ראשית דבר טוענים המשיבים להתיישנות עילת התביעה, ככל שהמבקשת טוענת למתנה; שכן גם לשיטת המבקשת מדובר לכל היותר ב"התחייבות לעשות עסקה במקרקעין", באשר עסקה במקרקעין טעונה רישום, וכל עוד לא נרשמה רואים אותה כהתחייבות בלבד לעשות עסקה (ראו: סעיפים 6 ו-7 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969, להלן: "
חוק המקרקעין"), ואין מחלוקת כי זכויותיה של המנוחה בנכס רשומות גם כיום על שמה ולא הועברו על שם המבקשת. כבר בעת שהוגשה התובענה חלפו 33 שנים מאז ההתחייבות הנטענת למתן מתנה, וגם אם נניח כי עסקינן במקרקעין מוסדרים, הרי שעילת תביעה זו התיישנה כעבור 25 שנים, כאמור בסעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "
חוק ההתיישנות"). בכל מקרה, לטענת המשיבים, עסקת המתנה הנטענת - המוכחשת כשלעצמה - חלפה מן העולם, פקעה או בוטלה, משלא נעשה דבר במשך עשרות שנים כדי להשלימה.
המשיבים מכחישים גם את האותנטיות של הצוואה הנטענת, ומשכך לטענתם לא ניתן לייחס לה כל משמעות. לגרסתם הם לא ידעו על אודות קיומה של הצוואה, וכך גם אחותם גולדשטיין שהיא אמה של המבקשת, אשר צו הירושה הוצא גם לבקשתה ולידיעתה - ואילו זו היתה בת תוקף אין זה מתקבל על הדעת שבמשך השנים הרבות שחלפו לא נעשה דבר לקיומה. בלא לגרוע מהאמור, טוענים המשיבים כי בכל מקרה אין בצוואה משום "חיזוק" למתנה כפי שטוענת המבקשת, אלא שיש בה דוקא כדי ללמד על כוונת המנוחה לחזור בה מן המתנה, שאלמלא כן מדוע היה צורך לצוות את הנכס למבקשת במסגרת הצוואה שהיא מאוחרת בזמן לעסקת המתנה הנטענת.
כך או אחרת, מוסיפים המשיבים כי משלא ניתן צו לקיומה של הצוואה הנטענת, אין לה נפקות לצורך ההליך הנדון.
המבקשת דוחה את הטענה שלפיה עסקת המתנה לא הושלמה, והיא מפנה בענין זה לעובדה שמסמכי המתנה הוגשו ללשכת רישום המקרקעין ועקב כך נפתח תיק ונרשמה הערה על הנכס עוד בשנת 1972, שכמוה כהערת אזהרה לטענתה ויש לה לכן נפקות קניינית. חיזוק לזכויותיה הנטענות בנכס מוצאת המבקשת בעובדה שהיא שנשאה לטענתה בתשלום מס רכוש בגין הנכס במשך השנים.
כן דוחה המבקשת את טענת ההתיישנות שבפי המשיבים, לנוכח הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, המורה כי חוק ההתיישנות אינו חל "על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים". היא מסכימה עם עמדת המשיבים שלפיה הנכס היה מוזנח "ולא היו סימנים שעומד לקום שם משהו" כלשונה, ועל כן לטענתה לא פעלה כל השנים לקיום הצוואה (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 24 עד עמ' 18, ש' 15).
דיון
4. מטעם המבקשת העידה היא עצמה וכן העיד גיסה מר רונן כץ (להלן: "
כץ").