1. המבקש הגיש תובענה לסעד בו יצווה בית המשפט על המשיב 1 להעביר לבעלותו מחצית מהון המניות בחברה, המשיבה 2, ולרשמן על שמו ולחייבו לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך ביצוע העברת המניות ורישומן. כן ביקש כי בית המשפט יורה לרשם החברות להעביר את הבעלות במחצית המניות במשיבה 2 לבעלותו של המבקש ולרשמן על שמו.
2.
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת
המבקש (להלן: "
אבנר") הינו דודו של המשיב 1 (להלן: "
רגב"). רגב מחזיק ב- 99 מהון מניות המשיבה 2 חברת ערבה רגב בע"מ (להלן : "
חברת ערבה") ויואב ערבה, אחיו של רגב, מחזיק במניה אחת מהון המניות הרשום של חברת ערבה. חברת ערבה מנהלת עסק של הסעות. ביום 1.8.99 נחתם הסכם הנושא את הכותרת "
ערבה רגב בע"מ 511894099 פירוק שותפות" (להלן:"
ההסכם"), בין אבנר, רגב וששון ערבה, אביו של רגב. בהסכם זה הוסכם על סיום השותפות של ששון ערבה בחברת ערבה ובין השאר הוסכם כי: "
חברת ערבה רגב בע"מ הרשומה על שם ערבה רגב וערבה יואב תהיה בבעלות רגב ערבה ואבנר ערבה". עוד נקבעו מנגנוני פיצוי לששון ערבה אשר אינן מן העניין כאן.
3. טוען אבנר כי מאז חתימת ההסכם ועל אף פניות חוזרות ונשנות שלו אל רגב להעביר את מחצית הון המניות הרשום בחברת ערבה על שמו לא נענה רגב לדרישותיו וגם כאשר ביקש לאחר התערבותם של מגשר, אשר באמצעותו ובסיועו נוסחה טיוטת הבנות, לא העביר רגב את מניות החברה לבעלותו, כמוסכם בהסכם.
- בפתח טיעוניו טען רגב כי יש לדחות את התובענה על הסף מאחר שהסעד המבוקש אינו בר ישום היות והוא אינו יכול להעביר לאבנר 50% מהון המניות, מאחר והוא מחזיק רק ב - 99% מהון המניות וכי מקום בו לא צרף אבנר את יואב לתובענה זו לא ניתן לתת לו כל סעד.
אמנם, אין חולק כי אחיו של רגב, יואב, מחזיק ב 1% מהון המניות בחברה וטוב היה אם היה אבנר מצרפו כצד להליך בהיותו בעל מניה בחברה. אך, אין באי צירופו כדי להביא לדחיית התובענה על הסף. ההסכם קובע כי אבנר זכאי לקבל 50% מהון מניות החברה ורגב הוא זה אשר התחייב בפניו לעשות כן. אין גם חולק כי רישומו של יואב כבעל מניה אחת הינו רישום טכני כאשר באותם זמנים, בהם הוקמה החברה, היה צורך כי בחברה פרטית יהיו לפחות שני בעלי מניות ובשל כך החזיק יואב במניה אחת. לפיכך, אם יקבע בסופו של דבר כי רגב חייב להעביר לאבנר 50% מהון המניות בחברה בטוחתני כי ישכיל רגב להסדיר את העברת המניה הבודדת אליו ביחסיו אל מול יואב.
5. לגופם של דברים טען רגב כי ההסכמים, עליו מבקש אבנר להסתמך, אינם מלמדים על התחייבות כלשהיא מצידו להעביר לבעלותו מניות החברה. טען רגב כי אביו ששון ואבנר עבדו בחברה מבלי שהיו בעלי מניות בחברה וכי ההסכם הינו בבחינת סיום התחשבנות בעת שאביו ששון הפסיק את עבודתו בחברה וכי ששון ואבנר לא היו בעלי מניות בחברה ומעולם לא הייתה כוונה כי אבנר יהיה בעל מניות בחברה. לדבריו, ההסכם נוסח על ידו מבלי שקיבל כל יעוץ משפטי ועל כן יתכן ומשתמעים ממנו דברים אליהם לא התכוון עת חתם על ההסכם, מבלי שהוא מפרט מה הייתה לדידו כוונת הצדדים עת הוסכם כי חברת רגב תהיה בבעלות אבנר ובבעלותו.
אשר להסכם, אשר נערך על ידי המגשר, מר מאיר מולאי, טען רגב כי, טיוטת ההסכם הינה בבחינת ניסיון של אותו מגשר להביא ליישוב ההדורים בין הצדדים כשהדברים נותרים בגדר הצעות ולא הסכמות.
כדי לבסס עמדתו, טען רגב כי לאורך כל השנים היה הוא בבחינת הרוח החיה בחברה וכי חלקו של אבנר הסתכם בעבודה בלבד, מבלי שהוא השקיע כספים בחברה, או נתן התחייבויות אישיות עבור החברה, הכל באופן המלמד כי לא היה לו ואין לו חלק בחברה וכי הצדדים מעולם לא הסכימו או התכוונו כי יהיה לו חלק בחברה.
6. מאחר ורגב לא חלק על קיומו של ההסכם, אלא טען לכוונה אחרת של הצדדים מזו לה טוען אבנר, יש לבחון מקרוב את לשון ההסכם ובהמשך להתחקות אחר כוונת הצדדים.
סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע:
"
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות"
בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיא (כתארו אז) השופט ברק נתן דעתו להוראת חוק זו בע"א 4623/93
מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ
, פ"ד מט ( 2 ) 265 (עמ' 312-311) כי:
"חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו... לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה "משתמע" - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה". ולהלן נאמר: "התכלית הסוביקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים ... אכן, לעתים אין בידינו לגבש את אומד דעתם של הצדדים. יש לזכור תמיד כי אומד הדעת הרלוואנטי אינו אומד הדעת הסוביקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסוביקטיבי המשותף לשניהם, או לפחות כוונה (סוביקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא בסיס להבנת החוזה על ידי הצד האחר" (עמ' 312).
ואולם ממשיך בית המשפט וקובע - :
"אם אומד הדעת (הסוביקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סוביקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה... על פי תכליתו האוביקטיבית... המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (עמ' 313).
ומבהיר השופט ברק את הדברים בספרו "פרשנות במשפט, פרשנות החוזה", 534 כי:
"התכלית הסוביקטיבית היא התכלית הריאלית המשותפת שהיתה בפועל לצדדים לחוזה, לעומתה, התכלית האוביקטיבית הינה התכלית ההיפותטית שהיתה לצדדים, אילו פעלו כאנשים סבירים והוגנים" (רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נ"ב (4), 145, 158). הרצון ההיפותטי של הצדדים הוא "אומד דעתם של הצדדים, אילו נתנו דעתם לשאלה הפרשנית הניצבת בפני השופט"
דברים אלה מסכמים את המצב המשפטי הנוהג בנושא פרשנות חוזים ועלינו ליישמם לעובדות הפרשה דנן. ותחילה ללשון ההסכם, שהרי לשון הטקסט היא נקודת המוצא של הפרשנות, והיא התוחמת את גבולות הפירוש, הגם שאין היא יכולה להוות נקודת סיום. במילים אחרות כי, הפרשנות "
אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפרשנות" (ע"א 554/83
אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטוב,
פ"ד מא(1) 282, 304 וע"א 898/03
בנק לאומי לישראל נ' גניה חזן
, דינים עליון כרך סט' 742.)