פסק-דין בתיק הפ 3432/04

1.         לפני שתי המרצות פתיחה. האחת (ה"פ 3432/04) הוגשה על ידי ה"ה הייזלר (להלן: "הייזלר") שנושאה אישור פסק הבורר - בית דין צדק, מיום ט' אדר תשס"ד בה נפסק:

" החלטת ביה"ד:

אין לו לקדושי טענת בר מצרא, מכיון שלא הביא את הכסף, ועד חצי שנה מהיום קדושי מתחייב לפנות את הדירה.

הכו"ח בפקודת הביד"צ    שליט"א".

וכן השלמה מיום י"ד אלול תשס"ד כדלקמן:

"על מר קדושי לפנות את הדירה תוך שבעה ימים מהיום, אבל לפי בקשת מר קדושי לאפשר לו לגור בדירה עד י"ג חשוון תשס"ה ואז הוא יפנה את הדירה ע"כ ממליצים הב"ד ולא מחייבים שמשפחת הייזלר יתנו לו את הבקשה הזאת, ואם לא יפנה אז אזי ישלם מר קדושי קנס כפי שהב"ד יטילו עליו."

הבקשה השניה הינה בקשת ה"ה קדושי (להלן: "קדושי") לבטל את פסק הבורר (ה"פ 3471/04).

הייזלר הגישו תשובה לבקשה זו, ואף צירפו את ההסכם בענין מכר הדירה בין הייזלר לאיירין גרוס, וכן צירפו את הסכם הבוררות.

2.         לקדושי טענות רבות כנגד הצד שכנגד, וכן טוענים הם כי הם התגוררו בדירה 11 שנה מתוכם כ-5 שנים ללא חוזה, וכי הם בחינת בר-מצרא.

קדושי פירטו את מעללי הייזלר על עמודים רבים. כמו כן איפשרתי להם להוסיף סיכומים בכתב, ובהם הם מעלים את אותן טענות ואף מוסיפים כי ב"כ המשיבים (הייזלר), עו"ד הס, חב בחובת זהירות כלפיהם. קדושי מפנה לע"א 2625/02 עו"ד סילביו נ' דורנבאום. כן מפנה הוא למאמרה של ד"ר לימור זר-גוטמן המתייחס לסוגיית חובת הזהירות של עורך-דין כלפי הצד שכנגד.

אף אם טענותיו של קדושי ראויות להשמע, הרי שהן טענות שהיה צריך להעלות, בבוררות עצמה, וחלקן אולי מתאימות להליך נפרד ושונה המופנה כלפי ב"כ המשיבים.

נזכיר כי מדובר בפסק בורר שלא נתון לערעור, אלא ניתן לבקש את ביטולו, על פי העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). אין בדברי קדושי אף טענה העונה על דרישת חוק הבוררות.

טענותיו הינן "ערעוריות", ולפיכך אין מקום להעלותן בבקשה לביטול הפסק, אף אם טעה הבורר.

כב' השופטת א' חיות דנה במטרתו של ההליך בקובעה ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד:

"משאמרנו את שאמרנו לעניין הסמכות, ראוי לזכור ואף לחזור ולשנן כי "מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו" (ראו: ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' "ישנומט" בע"מ פ"ד יט(4) 468, 474). אכן, גישתם העקבית של בתי המשפט היתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה, תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות. אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד עיני המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין "טעות על פני הפסק", עילה אותה מצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק (ראו: ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין בעבודות ציבוריות פ"ד כח(1) 108, 111). על פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו (ראו: רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג פ"ד מה(5) 511, 517)." ( שם, פסקה 12).

כב' השופט א' רובינשטיין אף הוא סוקר את הרעיון הגלום בבוררות ומציין:

"מנגד, כפי שציינה חברתי, המדיניות השיפוטית בענייני בוררות היתה ועודנה קו של משורה בהתערבות בפסקי בורר: "...מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר. מהטעם האמור יש, מחד גיסא, לתת משמעות דווקנית לדיבור "סמכות" בסעיף 324(ד) לחוק, ומאידך גיסא, במקרים של ספק לגבי אומד דעתם של בעלי הדין לגבי נושא הסכסוך, לתת פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות" (ע"א 823/87 דניה סיקוס נ' ס' ע' רינגל , פ"ד מב(4) 605, 612 (השופט - כתארו אז - ש' לוין)). ראו גם דברי השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים , פ"ד נז(6) 605, 616: "מושכלות יסוד הם, כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתייחס לעילות ביטול מוגדרות של הפסק, שיש לפרשן בצמצום רב". ו

ובהמשך:

"והנה, השאלה שמנקרת במוחי היא האם משמלאו ל"ו שנים לחוק הבוררות, אין מקום לעיין מחדש בחלק מהוראותיו, אם בפרשנות שבפסיקה ואם אף בחקיקה, וזאת במטרה לחזק את מוסד הבוררות ולא להחלישו, להגביר את האמון בו ולא לצמצמו, ולחזק - וזו עיקר - את תחושת הצדק בהקשר לבוררות."