פסק דין זה ניתן בעקבות סיכומים בכתב שהגישו המבקש, המשיב 12 והמשיבים 7, 13, 14 ו- 15 יחד, בעקבות דיון שהתקיים במעמד בא כוח המבקש, באי כוחם של מספר משיבים אשר נמחקו בינתיים מהתובענה, באי כוחם של משיבים 7, 11, 12, 13, 14, 15, 16 והמבקש עצמו, במסגרת המרצת פתיחה שהגיש המבקש נגד המשיבים.
המבקש עתר לסעד הצהרתי לפיו הינו בעל זכויות כספיות של עד 400,000 ש"ח במיטלטלין המפורטים בנספח א' לתובענה (להלן: "
המיטלטלין"), אשר נמצאים דרך קבע בבית הנמצא ברחוב הורדים 4 בכפר סירקין (להלן: "
הבית") וכי אין למשיבים כל זכות בהם. כמו-כן התבקש בית המשפט להורות על ביטול כל הליכי העיקול ו/או הוצאה ו/או מכירה ו/או הליכי גבייה אחרים ביחס למיטלטלין. המבקש הגיש תצהיר בתמיכה לתובענה, בו טען כי המשיבים 1 ו- 2 התגוררו בבית כבעלי רשות, ולאחר מכן התגוררו בו לתקופות מסוימות גם ילדיהם, המשיבים
3 ו- 4. לטענת המבקש, ביום 1/5/05 נטל המשיב 1 הלוואה בסך 400,000 ש"ח מהמבקש, וכבטוחה לפירעונה משכנו המשיבים 1 ו- 2 את המיטלטלין, כאשר השעבוד נרשם אצל רשם המשכונות. בהמשך הוצהר כי לאחרונה נקלעו המשיבים 1, 3 ו- 4 לקשיים כלכליים והמשיבים 1 ו- 2 אף נמלטו מהארץ. לפיכך טוען המבקש כי זכותו במיטלטלין עדיפה על זכותם של המשיבים 5-25, אשר לא רשמו משכון ספציפי על המיטלטלין לטובתם.
במהלך הדיון נחקר המבקש על תצהירו והעיד, בין היתר, כי ייצג בעבר את המשיבים 1, 3 ו- 4, וכבר בתחילת שנת 2005 ידע שהם נתונים בקשיים כלכליים. בהמשך העיד כי הסכם ההלוואה נחתם במאי 2005, בעוד הכסף הועבר שלושה חודשים לפני כן. כמו-כן העיד שסכום ההלוואה היה 415,000 ש"ח ולא 400,000 ש"ח כפי שנכתב בתצהיר. המבקש אישר כי כספי ההלוואה לא הועברו למשיב 1 עצמו, אלא לשתי חברות אליהן ביקש שיועבר הסכום, וכשנשאל המבקש האם הוא מחזיק כספים בנאמנות עבור חברות אלה או עבור משפחת רמו, העיד כי אינו יכול להשיב על כך מחמת חיסיון עו"ד -לקוח. המבקש טען כי מקור ההלוואה הינו מכירה של בית שהיה לו בהוד השרון, וציין שהוא יכול להציג מסמכים המוכיחים זאת. כמו-כן העיד כי זמן קצר לאחר מתן ההלוואה, רכש מהמשיבים 1 ו- 2 דירה ברחוב ירמיהו בתל-אביב, וטען כי יש בידיו אסמכתאות לכך שהעביר להם את מלוא התמורה בגין הדירה. המבקש הודה בהמשך חקירתו כי קיימת אפשרות שהמשיבים 3 ו- 4, בניהם של המשיבים 1 ו- 2, רכשו חלק מהמיטלטלין הנמצאים בבית. כנשאל המבקש מדוע טרם פעל למימוש כל המיטלטלין השיב, בין היתר, כי איננו ממהר למכור כיוון שמדובר במשפחה מדרגה מאוד קרובה, והוא עדיין אמוציונאלי ומאמין שיום אחד הם יחזרו לארץ ושישיבו לו את כספו.
בסיום הדיון התקבלה החלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב, וכן הוחלט שהמבקש יצרף לסיכומיו את כל המסמכים אשר העיד כי באפשרותו להמציא, לרבות אסמכתא לכך שסכום ההלוואה בסך 400,000 ש"ח אכן נמשך מחשבונו הפרטי ומקורו במכירת הבית בהוד השרון, אישור כי הועברו למשיבים 1 ו- 2 כל הכספים בגין מכירת הבית ברחוב ירמיהו וכן אישור לגבי תשלום סך של 40,000 ש"ח אשר שילם לכאורה המבקש על-פי סעיף 2.1.3 להסכם ההלוואה. כמו-כן נדרש המבקש להמציא רשימה עדכנית של המיטלטלין בבית ומונה כנאמן על אותם מיטלטלין.
לאחר הדיון הוגשו סיכומים בכתב, לרבות סיכומי תשובה מטעם המבקש, המשיב 12 והמשיבים
7, 13, 14 ו- 15 יחד.
דיון
לאחר עיון בממצאים שבפני ושמיעת טענות הצדדים, הנני קובע כי המבקש לא עמד בנטל הנדרש על-מנת להוכיח את זכאותו לסעד המבוקש, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.
תחילה יאמר כי מהמסמכים שהגיש המבקש לבית המשפט עולה כי הסכם ההלוואה נערך בין המבקש לבין המשיב 1, והשעבוד אצל רשם המשכונות נרשם אף הוא על שמו של המשיב 1 בלבד ולא על שמה המשיבה 2. אמנם המבקש ניסה לטעון במהלך חקירתו כי ההלוואה ניתנה הלכה למעשה למשיבים 1 ו- 2 יחד, אך לא טרח להציג בפני בית המשפט ראיות כלשהן לביסוס גרסתו שהיא בגדר טענה בעל-פה הנוגדת מסמכים מפורשים בכתב. אין לקבל את הטענה לפיה הואיל ומדובר בהלוואה בין בני משפחה, לא טרח המבקש להקפיד על "הפרטים הפורמליים" כהגדרתו, שכן ציון שמה של המשיבה 2 כצד להסכם ההלוואה והמשכון איננו פרט פורמלי אלא פרט מהותי ביותר, במיוחד בנסיבות המקרה דנן כאשר קיים חשש להברחת נכסיו של המשיב 1, שהוא החייב ברוב המכריע של תיקי הההוצל"פ ולא המשיבה 2. לאור האמור לעיל, והיות שאין חולק כי רוב המיטלטלין נמצאים בבעלותם המשותפת של המשיבים 1 ו- 2, אזי אף אילו הוכיח המבקש שהינו בעל זכויות במיטלטלין מכוח הסכם ההלוואה ורישום המשכון, היה באפשרותו לקבל לכל היותר סעד הצהרתי על זכויותיו הכספיות בחלקו של המשיב 1 במיטלטלין, ולא בחלקה של המשיבה 2.
כמו-כן יובהר שאף אילו היה בית המשפט קובע כי זכויותיו של המבקש במיטלטלין מכוח המשכון עדיפות על זכויותיהם של יתר המשיבים (סעד אשר לא התבקש באופן מפורש בהמרצת הפתיחה), לא היה המבקש זכאי לסעד הצהרתי לפיו אין למשיבים כל זכות במיטלטלין, ויש לבטל את העיקולים שהוטלו עליהם. התייחסות לכך ניתן למצוא בספרו של כב' השופט בדימוס בר-אופיר
הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שישית, עדכון מספר 3, ינואר 2007, בעמוד 454:
"עובדה זו בלבד כי נכס מיטלטלין ממושכן לפלוני, אינה מונעת עיקול הנכס לטובת אדם אחר. כלומר: ייתכן שמיטלטלין ימושכנו לטובת אדם אחד במועד מסוים, ובמועד מאוחר יותר יעוקלו לטובת אדם אחר".
אמנם במצב דברים זה תהא זכותו של בעל המשכון עדיפה על זכותו של בעל העיקול, אך אין במשכון כדי לאיין את העיקול. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת מויאל בבר"ע (נצ') 1095/05
שטאוי נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו, 12/7/05) בפסקה 10 לפסק הדין:
"זכותו של בעל המשכון מתמצית בהקשר זה בעדיפות המוקנית לו להשתמש בבטוחה, על פני נושים אחרים. מכאן נגזר שגם נושים אחרים עשוים להנות מהנכס הממושכן, בכפוף לזכות הקדימה של בעל המשכון. ממילא יש לומר שניתן לעקל ואף לממש עיקול שהוטל על נכס ממושכן, בכפוף לזכות הקדימה של בעל המשכון".
אין חולק כי יש לנקוט משנה זהירות בזכויותיו של נושה מובטח, ולשקול בטרם מימוש העיקול האם יהיה בכך כדי לפגוע באופן ממשי ביכולתו של בעל המשכון ליהנות מהבטוחה, אולם בית המשפט בהחלט רשאי להתחשב גם בנושים האחרים ולהורות שמימוש הנכס יעשה תוך זמן סביר, כפי שקבע בעבר כב' השופט רובינשטיין ברע"א 9025/03
בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עו"ד אלברט בן פורת פ"ד נט(3), 919 בעמ' 927-928:
"ככלל, אי אתה פוגע בנושה מובטח, כגון בנק, ואף הפיקוח המופעל על נשייתו הוא זהיר. עם זאת, גם לנושים האחרים מקום תחת השמש, וככל שמשתהה מימושו של נכס והדברים חורגים מגבולות סבירים ומשליכים על תום הלב, יוכל בית המשפט - הוא ולא אחר - להתערב בכך".
נטייתו של בית המשפט לאפשר מימוש עיקולים שהוטלו על נכס ממושכן גוברת כאשר מתעורר חשש שהמשכון נעשה לשם הברחת נכסים. עמד על כך כב' השופט בדימוס בר-אופיר במהדורה החמישית של ספרו הנ"ל בעמוד 339:
"כאשר משכון הוא גורף ורחב, איננו מוגבל בסכום ונעשה בין בני משפחה, יכול לעלות חשד שמדובר בהברחת רכושו של החייב, ולא במשכון שנעשה בדרך מקובלת ובתום לב. בנסיבות כאלה ניתן יהיה להמשיך במימושו של העיקול, וזכותו של בן המשפחה (בעל המשכון) נתונה לו לגבות ראשונה את המגיע לו מהתמורה, לפי סעיף 34ב לחוק המכר; אולם לפני שיקבל לרשותו את כספי הפידיון, עליו יהיה לפנות לבית המשפט המוסמך ולהגיש תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר שעור החוב שהוא נושה בבן משפחתו. בעל העיקול צריך להיות בעל דין בהליך זה כדי שיוכל לטעון ולהגן על זכויותיו. אם תשאר יתרה כלשהי לאחר שבעל המשכון יקבל את המגיע לו - תשולם היתרה לזוכה שלפי בקשתו הוטל העיקול (המ' (ת"א) 4148/91, לא פורסם)."
במקרה שבפני אכן מדובר במשכון גורף על כל המיטלטלין המצויים בבית אשר נעשה בין בני משפחה, וזאת כאשר המבקש העיד כי בעת רישום המשכון ייצג את המשיב 1 בהליכים משפטיים וידע שהוא נמצא בקשיים כלכליים. בנוסף, העובדה שהמבקש איננו ממהר לממש את המשכון אף היא עשויה ללמד על כך שהוא משתמש בשיעבוד לשם הברחת נכסים. לפיכך, בהחלט יש מקום להורות בעניין שבפני על מימוש מיידי של המיטלטלין.
יתרה מזאת, כיוון שקיים במקרה דנן חשש להברחת נכסים, אין די בעצם רישום השיעבוד על מנת להבטיח למבקש זכויות עדיפות על פני שאר המשיבים, ועליו להוכיח מה שיעור החוב המובטח לו הלכה למעשה, וכן להראות שהשיעבוד אכן נוצר בתום-לב כבטוחה לפירעון החוב.