בפניי בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכם ההפצה שנחתם בין המבקשת לבין המשיבה 1 בשנת 1997 (להלן:
"ההסכם") תקף עד ליום 31.12.2008 וכי יש לקיימו, מאחר והודעת סיום ההסכם שנשלחה למבקשת ביום 15.12.06 ניתנה שלא כדין ולכן בטלה.
1. רקע הדברים
המבקשת לידר טויס בע"מ (להלן: "
לידר טויס או המבקשת"), היא חברה לשיווק והפצת צעצועים בישראל בבעלותו של ישראל הוברמן. המשיבה 1 (להלן:
"המשיבה") היא חברה מארה"ב העוסקת בייצור ושיווק צעצועים ומתקני משחק. מר הוברמן התקשר בעבר עם המשיבה בהסכם לשיווק והפצת הצעצועים בישראל.
ההתקשרות החלה למעשה עוד בפברואר 1988 כאשר קבוצה של שתי חברות שהיו בעלותו של מר הוברמן (להלן:
"הקבוצה") הפכה ליבואנית, מפיצה ומשווקת הבלעדית בישראל של המשיבה שמוצריה לא יובאו לישראל קודם לכן. המבקשת נכנסה בנעליה של הקבוצה ולמעשה מאז מר הוברמן במישרין או בעקיפין עסק שנים רבות ביבוא הפצה ושיווק של מוצרי המשיבה בישראל.
בשנת 1995 נכנסה רשת טויס אר אס לשוק הישראלי באמצעות זכיין, וזמן מה לאחר מכן התברר לקבוצה כי המשיבה החלה למכור את מוצריה גם לרשת טויס אר אס. בהיותה "המתווך" היחיד בין היצרן לצרכן, היתה רשת טויס אר אס בעלת יתרון משמעותי, שכן היא קנתה סחורה מהמשיבה היצרנית, ומכרה אותה ישירות לצרכן. הקבוצה לעומת זאת, מכרה את הסחורה שקנתה מהמשיבה לסוחרים ואלה מכרו אותה לצרכנים. כתוצאה מכך נוצרו פערי מחירים משמעותיים ביניהם שלמעשה הביאו במשך הזמן להפסקת הפעילות המסחרית של הקבוצה. פניותיה של הקבוצה לנציגי המשיבה בנוגע להפרת התחייבותה לבלעדיות במשך כשנה וחצי עלו בתוהו והיא עמדה בפני הגשת תביעה כנגד המשיבה בגין נזקיה הכבדים שלטענתה נאמדו בלמעלה מחצי מיליון דולר. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה, ולאחר מו"מ ממושך, ביום 12.6.97, נחתם ההסכם האמור. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם נוסדה המבקשת שלמעשה נועדה להחליף את הקבוצה והודעה על כך נמסרה למשיבה. מדצמבר 2002 ייבאה ושיווקה המבקשת את מוצרי המשיבה, גם באמצעות מפיץ משנה שלה, גידי טויס בע"מ.
בספטמבר 2006 פורסמה הודעה לציבור על מכירת המשיבה לחברת MGA ENTERTAINMENT INC(להלן:
"חברת
MGA
") וביום 6.1.06 הועברה אליה הבעלות במשיבה. ביום 18.12.06 קיבלה המבקשת את מכתב המשיבה מיום 15.12.06 המודיע על ביטול ההסכם בין המבקשת למשיבה והפסקת ההתקשרות ביניהן החל מיום 1.1.07 (להלן:
"הודעת סיום ההסכם"). במכתבה מיום 21.12.06 הודיעה המבקשת כי היא דוחה בתוקף את הודעת הביטול. לאחר מכן התנהלה התכתבות ענפה בין הצדדים בעניין זה שעיקריה בקשת המבקשת לבירור העניין ומחאתה על סיום ההסכם שלא כדין, ותגובות נציגי המשיבה בהן דרשו מסמכים המעידים על ההתקשרות והשיבו שהעניין ייבדק.
במקביל התקשרה המשיבה עם המשיבה 2 (אילנית שווק צעצועים בע"מ), המשמשת מזה מספר שנים כמפיצה של חברת MGAבישראל, בהסכם להפצת מוצריה של המשיבה בישראל, וכבר בתחילת שנת 2007 החלה המשיבה 2 להפיץ את המוצרים בישראל.
עוד במהלך דצמבר 2006 פנה מר פלד, הבעלים והמנכ"ל של המשיבה 2 למר הוברמן פעמיים, והביע רצון לשתף פעולה עם המבקשת לצורך שיווק והפצת מוצרי המשיבה, כאשר המבקשת תשמש כמפיצת משנה של המשיבה 2. מר הוברמן דחה את שתי ההצעות בטענה שהמבקשת היא המשווקת והמפיצה הבלעדית של המשיבה בישראל. בימים שקדמו להגשת הבקשה דנן התקיימה פגישה נוספת בין השניים שמטרתה ככל הנראה היתה לנסות לפשר בין הצדדים, אך ללא הועיל.
בבקשה דנן היא מבקשת סעד הצהרתי שיקבע שההסכם תקף עד לסוף שנת 2008 ויש לקיימו, וכי הודעת סיום ההסכם ניתנה שלא כדין ולכן בטלה.
2. טענות הצדדים
א. טענות המבקשת
המבקשת טוענת כי על פי פרשנות ההסכם הודעת המשיבה על סיום ההסכם אינה תקפה. לפי סעיף 4 להסכם, ההסכם מתחדש אוטומטית כל 3 שנים, כך שלאחר שחודש בשנת 2005 מאחר והפעילות המסחרים בין הצדדים נמשכה, ההסכם תקף עד ליום 31.12.08. כמו כן, סעיף 10 להסכם מחייב חצי שנה הודעה מראש על סיום ההסכם, כאשר בפועל נמסרה הודעת סיום ההסכם בהתראה של כשבועיים בלבד.
עוד טוענת המבקשת כי המשיבה פעלה בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1993 והפרה את חובת תום הלב בעת מתן ההודעה על סיום ההסכם. גם לאחר שהמשיבה הבינה בדיעבד כי ייתכן שהודעת סיום ההסכם ניתנה שלא כדין, היא לא חזרה בה מהודעת הסיום, השיבה שהעניין ייבדק ובמקביל התקשרה עם המשיבה 2 כמפיצה חלופית, ולבסוף טענה כי ההסכם הכתוב הוא עניין פורמאלי בלבד שאינו מחייב וכי ההתקשרות בין הצדדים נוהלה במנותק מההסכם הכתוב.
הסעד המבוקש הוא פסק דין הצהרתי ואכיפה בעין בהתאם לסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. עפ"י החוק וההלכה הפסוקה, סעד האכיפה הוא הסעד הראשון במעלה שמקנים דיני החוזים בישראל בגין הפרת חוזה, וחוזה הפצה מסחרי הוא חוזה הניתן לאכיפה, כאשר השאלה המרכזית הצריכה בירור לשם הכרעה בבקשה שכזו לאכיפה היא מה היא תקופת ההסכם, וכנגזרת מכך, האם בוטל ההסכם כדין. המבקשת טוענת כי במקרה דנן תקופת ההסכם היא עד ליום 31.12.08 וכי הודעת הביטול ניתנה שלא כדין ולכן ההסכם תקף ויש לאוכפו.
ב. טענות המשיבה
לטענת המשיבה היו, למעשה שתי דרכים חלופיות להביא את ההסכם לסיום. האחת, הודעה על סיום פעם בשלוש שנים, כפי שטוענת המבקשת. השניה, סיום ההסכם בשל אי עמידה במכסות מכירה שנקבעו בהסכם. המשיבה טוענת כי החוזה פקע למעשה מסיבה זו. לטענתה, ההסכם בין הצדדים פקע בשנת 2005 וייתכן שפקע אף בשנת 2002 מאחר שלא התקיימו תנאי המינימום שנקבעו בו לחידושו. משפקע ההסכם הכתוב בין הצדדים, הוחלף ההסכם בהסכם הפצה לא כתוב לתקופה בלתי קצובה שהמשיבה היתה זכאית להביא לסיומו בכל עת. המשיבה סיימה את יחסי ההפצה עפ"י הסכם לא כתוב זה בסוף שנת 2006 לאחר שהחליטה, מטעמים מסחריים, להתקשר עם המשיבה 2 כמפיצה החדשה שלה.
עוד טוענת המשיבה כי תנאי המינימום הקבועים בסעיף 6 להסכם לא התמלאו לגבי השנים 2004-2005 ולכן קמה לה הזכות להביא לסיומו של ההסכם.
בנוסף ולחילופין טוענת המשיבה כי ההסכם הכתוב משנת 1997 הוארך לתקופה בלתי קצובה, ולכן זכאי כל צד להביא לסיומו ע"י מתן הודעה על כך זמן סביר מראש, כפי שעשתה המשיבה.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי ההתקשרות בין הצדדים למעשה נוהלה במנותק מההסכם הכתוב, כאשר ההסכם הכתוב הוא למעשה עניין פורמאלי בלבד ולא מחייב.
לעניין הסעד המבוקש טוענת המשיבה, כי כאשר אחד הצדדים להסכם טוען שהסיום נעשה בהתראה קצרה מידי, הסעד המתאים הוא פיצוי כספי ולא אכיפה. כמו כן לא ראוי לאכוף הסכמי הפצה הדורשים אמון הדדי בין היצרן למפיץ, במיוחד לאחר שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון.
3.
פרשנות ההסכם