בפני בקשה לסילוק התובענה, אשר הוגשה בתיק העיקרי - ה.פ. 135/07, על הסף בשל מעשה בית דין ו/או בשל התיישנות.
בתובענה העיקרית עותר המשיב למתן פסק-דין הצהרתי "בעניין הזכויות במשק 116 במושב מגדים", המצהיר, כי רישום הזכויות במשק, אצל המשיבים 3-5, ע"ש המשיבים 1 ו- 2 בטל ומבוטל, דהיינו - כי המשיב הינו הבעלים של מלוא הזכויות במשק זה (להלן: "המשק"). כן מתבקשים צווי עשה נלווים להצהרה זו.
המבקשים טוענים, כי הליכים קודמים, אשר התנהלו בין הצדדים בנוגע למשק מהווים מעשה בית-דין ומחייבים סילוק התביעה דנן על הסף, ואלה הם:
הראשון, הינו פסק דין בת.א. 8462/81, אשר ניתן ביום 30.6.82 ע"י כבוד השופט ג'ראח בבית משפט השלום בחיפה, בתביעה אשר הגיש המשיב כנגד המבקשים (להלן: "התובענה הראשונה"), בה עתר המשיב לקבלת צו מניעה, אשר ימנע מימושו של הסכם מכר, לפיו רכשו המבקשים את המשק מאחיו של המשיב, אשר קיבל את הזכויות במשק לאחר שהמשיב חתם, עוד בשנת 1966, על כתב ויתור, בו הוא מוותר על זכויותיו במשק. ביהמ"ש דחה את כל טענותיו של המשיב לזכויות במשק, בקבעו כי למשיב אין במשק זכויות המקנות לו זכות לסעד של צווי מניעה וכי "
כל הזכויות הן של המוכרים וזאת כבר מאז שנת 1966". עוד קבע ביהמ"ש, כי בשנת 1981 נמסרו הזכויות במשק לקונים (הם המבקשים אשר בפניי), וכי המכר נעשה באישורם של כל המוסדות הנוגעים בדבר.
לאור כך דחה ביהמ"ש את תביעתו של המשיב.
ערעור אשר הגיש המשיב על פסה"ד הנ"ל (ע"א 143/82), נדחה.
המשיב, אשר לא השלים עם פסק הדין, הגיש, ביום 6.6.01, תביעה לביטולו מחמת מרמה בטענו, שהשופט ג'ראח לא ידע את כל העובדות (היא התובענה השניה) וגם תובענה זו נדחתה על הסף (ביום 27.8.01). ערעור אשר הוגש על קביעה זו נדחה (ביום 6.3.02) ובקשת רשות ערעור, אשר הגיש המשיב לביהמ"ש העליון, נדחתה אף היא.
המבקשים טוענים כי ההליכים הנ"ל מהווים מעשה בית דין, מסוג "השתק עילה", ולחילופין - מסוג "השתק פלוגתא".
כן טוענים המבקשים, כי עילת התביעה אשר בפי המשיב התיישנה, שכן מדובר בתובענה הנוגעת לזכויות במיטלטלין, אשר תקופת ההתיישנות לגביה הינה 7 שנים. לחילופין טוענים המבקשים, כי גם אם מדובר בזכויות במקרקעין, הרי העובדות המקימות את הזכות הן ההסכם להעברת הזכויות במשק אל המבקשים, הסכם אשר נכרת ביום 7.9.81, ומאז חלפו 26 שנים.
בתגובתו, אין המשיב טוען שפסה"ד בת.א. 8462/81 (לו, לשיטתו, היה תקף), אינו מהווה מעשה בית-דין אלא שהוא טוען כי פסה"ד
אינו תקף, הן מחמת העדר סמכות עניינית לבימ"ש השלום, והן בשל ההשפעה, לה הוא טוען, על כבוד השופט ג'ראח, אשר נתן את פסה"ד.
טענת חוסר הסמכות נשמעת, לראשונה, בבקשה זו, וטענות המשיב בדבר טעות ו/או מרמה בפסה"ד כבר נדחו בתובענה השנייה.
אין כל מקום לשמיעת טענות, אשר נטענות, לראשונה, כנגד פסק-דין שניתן בשנת 1982 ואשר ערעור עליו נדחה וכן נדחתה בקשה לביטולו, ואף לא כנגד החלטה שניתנה בשנת 2001, ואשר ערעור אשר הוגש עליה נדחה גם הוא, עוד בשנת 2001.
הדברים נכונים גם כאשר מדובר בטענה כנגד סמכותו העניינית של ביהמ"ש, הגם שאת שאלת הסמכות העניינית על ביהמ"ש להעלות אף מיוזמתו - ע"א 1662/99 - חזקיהו חיים נ' אליהו חיים. פ"ד נו(6), 295, עמ' 311-312; בר"ע (ירושלים) 2128/06 - מאיר כהן ואח' נ' גדעון כהן . סעיף 7 לפסה"ד, וכן עע"מ 8582/05 - מועצה מקומית סאג'ור ואח' נ' המרכז לטניס בישראל . תק-על 2006(4), 4181, עמ' 4185, שם נאמר:
"לאחר שבית משפט דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות הענינית בכל שלב נוסף של הדיון" (ראו: ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 830 (השופט אור)). וכבר בואר, כי "גישה זו איננה מצטמצמת לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת העדר סמכות ענינית של הערכאה הדיונית."
המשיב, אשר העלה בתביעתו דנן, לראשונה, את טענתו כנגד סמכותו העניינית של ביהמ"ש לדון בתובענה הראשונה, ואשר טענותיו כנגד טעות ו/או מרמה בנוגע לפסה"ד הראשון נדחו אף הן, מושתק, איפוא, מלהעלות טענות אלה, לאחר עבור זמן כה רב, ולאחר שערעורו על פסק הדין, וכן תביעה אשר הגיש לביטולו, נדחו כולם.
בהקשר לסמכותו של בימ"ש השלום לדון בענין, יש לומר, כי השאלה אם, בעת מכירת המשק למשיבים, היו הזכויות במשק, של המשיב או של אחיו המנוח, איננה שאלה שבמקרקעין, כטענת המשיב.
מפסק הדין בתובענה הראשונה, עולה כי מדובר בזכויות על פי הסכם משולש, וביהמ"ש קבע כי מדובר בזכויות במטלטלין, כפי שאמנם עולה מההלכה הפסוקה - ע"א 1662/99 - חזקיהו חיים נ' אליהו חיים . פ"ד נו(6), 295 וכן בש"א (ירושלים) 5065/07 - ניסן שילו נ' זהבה מרטון, כך שגם לגופו של ענין אין כל ממש בטענת חוסר הסמכות אשר הועלתה ע"י המשיב.
"הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בענינים שכבר נדונו - ע"א 2360/99 בחר נ' דיור, בנין ופיתוח, פד"י נה(4) 24". "
אמת המבחן לשאלה אם קימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות" - ע"א 1650/00 - מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון. פ"ד נז(5), 166, עמ' 183-184 ופסקי הדין הנזכרים שם.
כאמור, המשיב עצמו מסכים, כי אם פסק הדין בתובענה הראשונה תקף, מהווה הוא מעשה בית-דין, ולאור קביעותי הנ"ל, לפיהן פסק הדין תקף ולפיהן מושתק המשיב מלהעלות טענותיו כנגד תוקפו של פסק הדין, דין התביעה דחייה על הסף.