בקשה להארכת תקופת ההתיישנות (בש"א 9672/07) וכן בקשה לדחיית התובענה אשר הוגשה בת.א. 657/07, הסף, מחמת התיישנות (בש"א 1702307).
1. בתובענה, עותרים התובעים, לתשלום פיצויים בגין פציעתו של התובע מס' 1 (להלן: "
התובע"), יליד 12.10.1987, אשר אירעה, על פי הנטען, ביום
26.3.02, בחאן-יונס, מירי, אשר נורה ע"י חיילי צה"ל, במהלך עימות בין צה"ל לבין "צעירים", כהגדרתם בכתב התביעה.
התובעים 2 ו- 3 הינם הורי התובע 1.
אין חולק שעל האירוע חל סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952 (להלן: "
החוק").
2. בבקשתה טוענת המדינה, כי לאור כך שמדובר באירוע, אשר אירע "באזור", כהגדרתו המשפטית ולאור כך שתקופת ההתיישנות על פי החוק הינה שנתיים ואילו התביעה הוגשה קרוב לשש שנים לאחר האירוע, התיישנה התביעה.
3. התובעים אינם חולקים על כך שהתביעה הוגשה באיחור ולפיכך הגישו בקשה להארכת המועד להגשת התביעה (בש"א 9672/07), בה הם מבקשים כי ביהמ"ש ישתמש בסמכותו האמורה בסעיף 5א(3) לחוק ויאריך את תקופת ההתיישנות.
בענין זה טוענים התובעים שתי טענות:
האחת - כי לאור כך שתיקון מס' 4 לחוק (להלן: "
התיקון"), התקבל ביום 10.8.02 ולאור כך שבמועד זה התביעה טרם התיישנה, יש למנות את תקופת ההתיישנות בת השנתיים האמורה בסעיף 5א(3) לחוק, החל מיום היכנס התיקון לתוקף (דהיינו - מיום 10.8.02).
השניה - עקב הגשת בג"ץ עדאללה - בג"ץ 8276/05, 8338/05, 11426/05 המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' שר הבטחון ואח' (2006), לאור ההסכמה אשר הושגה בין נציגי העותרים לבין המשיבים בבג"ץ, לפיה יוקפאו ההליכים במהלך הדיון בעתירה ועד ל- 60 ימים לאחריה ולאור כך שפסה"ד ניתן ביום 12.12.06, אין למנות את פרק הזמן, החל מיום 10.8.05 ועד יום 12.2.07, במניין תקופת ההתיישנות.
4. התובעים טוענים, כי התובע לא ידע שהוא זכאי לתבוע בנזיקין. לטענתם, אין להחיל במקרה זה את הכלל לפיו אי ידיעת החוק איננה פוטרת, לאור כך שמדובר בדין ישראלי ואילו הם, תושבי האזור המה, אשר פרסומו של הדין הישראלי, כמו גם קיצור תקופת ההתיישנות על פי התיקון, אינו מובא לידיעתם.
כן טוענים הם, כי ההודעה על האירוע נשוא התביעה, כמו גם בקשות להיתר יציאה מהאזור, עבורו ועבור אביו, לצורך קבלת טיפול רפואי, נעשו ע"י האב.
התובעים מוסיפים וטוענים, כי התובע ואביו נסעו למצריים ושהו שם כשלושה חודשים וכן נסעו לגרמניה לצורך קבלת טיפול רפואי וכי לא היה באפשרותם להגיש את התביעה לאור היות התובע משותק בשתי גפיו ולאור המצב הבטחוני ולאור המצב ברצועת עזה "שלא ידע רוגע מאז שנת 2002 ועד להגשתה של בקשה זו ואשר בעקבותיו הפך אזור רצועת עזה לכלא אחד גדול, שלא יוצאים ממנו ולא נכנסים אליו".
ב"כ התובעים טוען, כי יש להשליך מהוראת סעיף 10 לחוק חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "
חוק ההתיישנות"), הנוגעת להתיישנות תביעות קטינים, גם על הארכת המועד, במקרה זה, לאור היות התובע קטין (כבן 15 שנה), בעת האירוע.
5. המדינה טוענת, בתגובה לבקשת התובעים, כי אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות, מה גם שמחקירה שנערכה ע"י משרד חקירות מטעם משרד הבטחון עלה, כי התובע 2, שהינו אביו של התובע 1 (להלן: "
האב"), סתר את דבריו אשר נאמרו בתצהיר שצורף לבקשה להארכת מועד ההתיישנות, כי אין כל עילה להארכת המועד, תוך שהיא מצביעה על האיזונים שנעשו במסגרת התיקון, על תקופת ההארכה המתבקשת ועל הנזק שעלול להיגרם לה אם יוארך המועד.
דיון
;
6. להלן לשון סעיף 5א(3) לחוק:
"לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים".
7. הוראת המעבר אשר נקבעה בתיקון 4 קבעה, כי בנוגע לתובענה שעילתה מעשה שאירע לפני 1.8.02 וטרם התיישנה, יימנו המועדים אשר בסעיף 5א(3), מיום 1.8.02, דהיינו - עד יום 1.8.04.
מאחר שהאירוע בגינו הוגשה תביעה זו אירע, על פי הנטען בתביעה, ביום 26.3.02, יש לקבל את הטענה הראשונה אשר הועלתה ע"י ב"כ התובעים ולקבוע, כי על התביעה חלה הוראת המעבר, כך שהתביעה התיישנה ביום
1.8.04.