1.
המחלוקת בתמצית
:
בפני בקשה לאשר תובענה יצוגית על פי סעיף 3 לחוק תובענות יצוגיות התשס"ו - 2006 (להלן: "חוק תובענות יצוגיות"). התובענה היא של אסיר ומופנית כנגד מדינת ישראל, המשרד לבטחון פנים וכנגד שירות בתי הסוהר (להלן: "שב"ס"). המבקש, שהוא אסיר, טוען כי שב"ס מפעיל במתקני הכליאה חנויות מכר, קנטינות, ומוכר בהן לאסירים ולעצורים מוצרים שונים. לטענתו המחירים שבקנטינות גבוהים מהמחירים הנהוגים עבור אותם מוצרים בחנויות שמחוץ לכתלי בית הסוהר. לטענתו של המבקש מנצל שב"ס את המונופול שיש לקנטינות הנ"ל במתקני הכליאה, גובה מחירים העולים על המחירים שמחוץ למתקני הכליאה. בכך, לטענתו, יש ניצול מצוקת צרכנים, שהם אוכלוסיית הכלואים, לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת. מכאן עילת תביעתו. המבקש הגיש תביעתו ביחד עם בקשה להכיר בה כתביעה יצוגית בשם כלל ציבור האסירים המוחזקים כעת בבתי הכלא ואלו שהיו שם במהלך שבע השנים האחרונות, מאחר ולטענתו גבה שב"ס מכל חברי אותה קבוצה מחירים מופקעים תוך ניצול מצוקתם. על פי תחשיב שערך יש להעמיד את התובענה הייצוגית על סכום של 231,000,000 ש"ח.
המשיבים הגישו תגובה בכתב בה ביקשו להורות על דחיית התובענה על הסף. ביום 12/3/07 השלימו הצדדים טיעוניהם בע"פ. בדיון נכחו באולם, בנוסף לב"כ הצדדים, גם עו"ד אולמן מחיפה שהודיעה לבית המשפט כי לשכת עורכי הדין שוקלת לבקש להצטרף כצד להליך. בתום הדיון ניתנה לצדדים ארכה להשלים טיעוניהם בבקשה וללשכת עורכי הדין ארכה להגיש בקשה להצטרף כצד. לשכת עורכי הדין הודיעה ביום 13/3/07 כי החליטה שלא להצטרף כצד להליך. ב"כ המבקש הגיש השלמת טיעון בכתב.
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית על הסף, ובהתאם להורות על מחיקתה של התובענה על הסף.
2.
הערות מקדימות:
בטרם אתייחס לעילת התובענה והעדר התאמתה להליך של תובענה יצוגית, בהתאם להוראות חוק תובענות יצוגיות, ראוי להעיר מספר הערות בכל הנוגע לתשתית העובדתית על בסיסה מוגשת תובענה זו.
התובענה מבוססת על ההנחה כי אוכלוסית הכלואים מחויבת לקנות מוצרים בקנטינות שבתחומי מתקני הכליאה כצורך הקרוב לקיומי. סבור אני כי טענה זו אינה מבוססת עובדתית. שב"ס מחויב לספק לכלוא את צרכי מחיתו, דהינו מזון וצרכים חיוניים אחרים. אין כלל צורך חיוני בקנית מוצרים בקנטינה. עניין זה הינו לשיקול דעתו של אסיר. הקנטינות מספקות שירות כדי לשפר את תנאי מחייתו ואולם אסיר אינו מחויב להיזקק להן. יתרה מזאת, אסיר רשאי לקבל ממשפחתו מוצרים שונים הנקנים מחוץ לכתלי בית הסוהר, בכפוף לנהלי שב"ס וביקורת בטחונית. מכאן שההנחה שאוכלוסית הכלואים היא "צרכן שבוי" המחויב לקנות בקנטינות אינה מבוססת.
הערה שניה היא כי התובענה מבוססת על השוואת מחירי מספר מוצרים שנמכרים ברשת סופר-דיל למחירם בקנטינות. לא ברור מדוע נבחרה רשת זו כבסיס להשוואה. בכל מקרה, והדבר הוא בגבולות הידיעה השיפוטית, כי מחירי רשתות המזון הגדולות, ובעיקר אלו המגדירות עצמן כמוזלות, נמוכים יותר ממחירי אותם מוצרים בחנויות מכולת, זאת כפועל יוצא מכוח הקניה של הרשתות הנ"ל. נראה כי אם רצה המבקש לבסס תביעתו היה עליו להראות כי מחירי המוצרים בקנטינות גבוהים מהמחיר הממוצע בשוק, ולאו דווקא בהתייחס לרשת מזון זו או אחרת.
הערה שלישית מתייחסת לתשתית העובדתית של זהות מפעיל הקנטינות. הקנטינות בשב"ס (כמו גם במתקני משטרת ישראל) מופעלות ע"י זכיין בהתאם למכרז שערך המשרד לבטחון פנים. הזכיין החיצוני הוא חברה בשם ד.ד.ש מפיצי הדרום חברה לשיווק בע"מ (להלן: "ד.ד.ש") . (ראה לעניין זה בר"מ 4337/04
ש.י.ר.ן. (2002) מיסוד האגודה למען החייל בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד לבטחון פנים, תק-על 2004(2), 2378 (2004)). חברת ד.ד.ש הנ"ל לא צורפה כצד להליך שבפני. די בכך כדי שהבקשה והתובענה תידחה על הסף.
בנתון לאמור לעיל אתיחס לעילת התובענה והעדר התאמתה להיות נדונה כתובענה יצוגית.
3.
החלת הוראות סעיף 3 לחוק תובענות יצוגיות ותנאי הסף להכרה בתובענה כייצוגית:
סעיף 3 (א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 קובע כדלקמן:
"לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית; על אף האמור, לא תוגש נגד רשות תובענה ייצוגית לפיצויים בגין נזק שנגרם על ידי צד שלישי, שעילתה הפעלה או אי הפעלה של סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה של הרשות ביחס לאותו צד שלישי;..."
לטענת התובע תביעתו נופלת תחת הוראות סעיף 1 לתוספת השניה לחוק בהיותה
"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו." ולחילופין תובענה בהתאם להוראות סעיף 11 לתוספת השניה שעניינו ב"
תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר."
א.
תחולת הוראות סעיף 1 לתוספת השניה:
סעיף 1 לתוספת השניה דן ב
"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו." בהתאם, השאלה היא האם ניתן להגדיר את המחלוקת שבין הצדדים כמערכת יחסים שבין "עוסק" ו"לקוח". סבור אני כי התשובה לשאלה זו שלילית.
יחסי שב"ס - אסיר אינם בגדר של יחסי "
עוסק" ו"
לקוח". שב"ס הוא רשות שלטונית ואחראי על אכיפת פסקי דין שגזרו על נאשמים ואחרים עונשי מאסר או החלטות שהורו על מעצר. במסגרת פעילותו השילטונית לפקח על תנאי המחייה של הכלואים וכדי להקל על תנאי המחיה בכלא, לרווחת האסירים, מאפשר הוא את הקמתן של קנטינות המופעלות ע"י הזכיין, חברת ד.ד.ש הנ"ל, למכירת מוצרים לאסירים. בפעילותו זו אין שב"ס הופך להיות "
עוסק", זאת גם אם חלק מרווחי אותן קנטינות מועבר לקופת שב"ס ומשמש, בין היתר, לרכישת ציוד למתקני הכליאה (כפי שטען ב"כ המבקש). ראה לעניין זה את הדברים שנאמרו ברע"א 2701/97,
מדינת ישראל נ' צ'רטוק דניאל, פ"ד נו(2), 876 , 884-885 (2002):
"יש להבחין בין פעולות מסחריות-פרטיות של המדינה ובין פעולות שלטוניות-ציבוריות שלה, בהקשר הגדרת "עוסק" על פי החוק, מבוססת על מספר אדנים. ראשית, לשון החוק. החוק לא חל על מי שאך "מוכר נכס או מוכר שירות". נדרש גם כי מכירת הנכס או מתן השירות יהיו על דרך של עיסוק. המונח "עיסוק" מופיע בהקשרים רבים בחקיקה ובפסיקה. המובן הפשוט של ביטוי זה הנו מקצוע, עבודה, מסחר של הפרט. עיסוק הוא "פעילות מתמשכת של האדם אשר עשויה להעניק לו בסיס לחיים" (בג"ץ 1064/94 קומפיוטסט ראשל"צ (1986) בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד מט(816 ,808 (4). מרבית הפעולות שמבצעת המדינה אינן נכללות במסגרת זו. אלו פעולות שלטוניות שאינן קשורות למסחר או למקצוע של הפרט (ראו למשל: בג"ץ 2505/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' שר התחבורה ואח', פ"ד מו(1) 550 ,543). ממילא אין לראות בהן - על פי החוק - כמאפשרות ראיית המדינה כ"עוסק" לצורך החוק. שנית, תכלית החוק. אין חולק בדבר תכלית זו. עיקרה "להשליט אורחות התנהגות על המגזר העסקי ולקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין הצרכן לעוסק. החוק בא להבטיח, כי העוסק לא ינצל את מעמדו הכלכלי העדיף, על מנת להתעשר שלא כדין על חשבונו של הצרכן" (ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק חב' ישראלית לתקשורת בע"מ,(טרם פורסם) ראו עוד: הצעת חוק הגנת הצרכן תש"ם-1980. ה"ח, תש"ם, 302). החוק בא לצמצם את פערי הכוחות והמידע בין ספקים שיש להם מומחיות בתחום עיסוקם, ובין הפרט (רע"א 8733/96 לנגברט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מתכלית זו עולה, כי אין היא מתקיימת ברוב המקרים בהם הפעילות המבוצעת היא פעולה שעיקרה שלטוני ציבורי. אכן, "מכירת מוצרים או שירותים דרך עיסוק מוציאה ממסגרת הגנת הצרכן מתן שירותים ציבוריים הניתנים כחלק מפעולות שלטוניות שהן חלק מן המשפט הציבורי" (ס' דויטש, דיני הגנת הצרכן 2001) 239-240))."