1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אביב) מיום 16.6.05 לדחות את הבקשה לביטול פסק דין מיום 19.10.03, אשר ניתן כנגד המבקשת בהיעדר הגנה.
2. וזה היה סיפור המעשה: המשיבים הגישו תביעה כספית כנגד המבקשת, בה נטען כי המבקשת לא שילמה את שכר הטרחה עבור שירותים משפטיים שהוענקו לה על-ידי המשיבים משך מספר שנים. המבקשת לא הגישה כתב הגנה. ביום 19.10.03 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, המחייב את המבקשת לשלם למשיבים סך של 1,506,539 ש"ח בתוספת מע"מ כדין וכן תשלום נוסף עבור הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד. ביום 8.4.04, ששה חודשים לאחר המועד בו ניתן פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה לביטולו, בה נטען כי כתב התביעה לא נמסר לגורם מוסמך מטעם המבקשת, ולכן אף לא הוגש כתב הגנה. המבקשת טענה עוד, כי גם פסק הדין לא נמסר לידיה וכי היא למדה עליו רק בעת שקיבלה אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל בתחילת חודש מרץ 2004. המשיבים התנגדו לבקשה לביטול פסק הדין, וטענו כי כתב התביעה הומצא למבקשת כדין בשתי הזדמנויות שונות וכן כי טענות המבקשת לגופן אינן מעידות על סיכוי כי הגנת המבקשת תתקבל.
ביום 15.3.05 התקיים דיון בבית משפט קמא, במהלכו נחקרו המצהירים מטעם שני הצדדים. ביום 16.6.05 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין. מכאן בקשת רשות הערעור, במסגרתה חולקת המבקשת על קביעתו של בית משפט קמא כי כתב התביעה הומצא לה כדין וטוענת כי סיכויי ההצלחה של הגנתה הם גבוהים, ועל כן ראוי כי יינתן לה יומה בבית המשפט.
לאחר שקראתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו הוגש ערעור.
3. בבקשות לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד מכוח תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 מבחינים בין שני סוגי בקשות: ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד מתוך חובת הצדק או ביטול פסק דין מכח שיקול דעת בית המשפט (ראו לעניין זה בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי(מהדורה שביעית, 1995) 736-740). כאשר לא קוימה חובת ההמצאה כדין וניתן פסק דין על פי צד אחד, רשאי צד לבקש את ביטולו של פסק הדין שניתן בהעדרו מכוח חובת הצדק. במקרה זה, יבוטל פסק הדין בלא שבית המשפט נדרש למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה של מבקש הביטול. במקרה בו בוצעה המצאה כדין ומתן פסק דין בהיעדר הגנה נבע ממחדלו של המבקש, מסורה הסמכות לביטול פסק הדין לשיקול דעת בית המשפט. במקרה כזה ישקול בית המשפט את סיבת מחדלו של המבקש, אשר בגינה לא התגונן, וכן את סיכויי הצלחתו.
4. בנסיבותיו של מקרה זה קבע בית משפט קמא, כממצא עובדתי, כי כתב התביעה הומצא למבקשת כדין. אין מקום להתערב במסקנותיו אלה, המבוססות על אישורי המסירה ועל חקירת העדים מטעם המבקשת (ראו: ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, תק-על 98(2) 1235). לפיכך, בקשת ביטול פסק הדין שהוגשה על ידי המבקשת איננה בקשה המבוססת על חובת הצדק, אלא על שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לבטל את ההחלטה. השאלה העומדת אפוא במוקד בקשה זו הינה, מהם סיכויי הצלחת הגנתה של המבקשת.
5. המידה המקובלת לבחינת סיכויי ההצלחה נוגעת לקיומן של טענות ממשיות, הראויות לבירור (ראו: רע"א 10292/01 סופרזול קינן את ביזמן נ' ירמיהו עיני, תק-על 2002(2) 1820). עיון בבקשת הרשות לערער מגלה, כי יתכן שבפי המבקשת טענות כאלה, אשר עשויות לבסס הגנה מפני תביעת המשיבים.
6. המשיבים פירטו בכתב התביעה מה הם השירותים המשפטיים בגינם לא שילמה המבקשת שכר טרחה, ובצידם את סכום שכר הטרחה הנדרש. בין הצדדים אין מחלוקת כי שיעור שכר הטרחה הנדרש לא נגזר ממסגרת הסכמית כתובה. המשיבים טוענים כי העובדה שהמבקשת אינה מכחישה כי רשימת תיקים אלה אכן טופלה על-ידי המשיבים, שומטת את סיכויי הגנתה. אין בידי לקבל טענה זו. לא ניתן לגזור מאי הכחשת המבקשת את העובדה שהמשיבים טיפלו בענייניה את הסכמתה לשיעור שכר הטרחה הנדרש בגין טיפול זה. התביעה הכספית שהגישו המשיבים איננה מבוססת על קריטריונים ברורים מהם נגזר שיעור שכר הטרחה. התביעה נסמכת כל כולה על העובדה שבעבר שיגרו המשיבים מכתב בו נדרשה המבקשת לפרוע את חובה. ואולם הדרך מהצגת הדרישה ועד לקביעה כי אכן המשיבים זכאים לקבלת מלוא הסכום הנדרש - איננה ישירה.
זאת ועוד; המשיבים מבססים טענותיהם על סיכום שהושג בין הצדדים להסדרת תשלום שכר טרחת המשיבים, סיכום שהועלה על הכתב ביום 11.6.02 (נספח ג' לכתב התביעה) על-ידי המשיב 4, לפיו המבקשת תשלם סך של 80,000 $ למשיבים, המהווה כ-20% מסך כל חובות העבר של המבקשת ("הסדר שכר הטרחה"). לפי הסדר שכר הטרחה, תמחק יתרת החוב של המבקשת כנגד העברת הטיפול המשפטי בנכסי המבקשת ביפו ובמערב ירושלים לידי המשיבים, כאשר המשיבים יהיו זכאים לשכר טרחה בשיעור של 10% מהכנסות שיניבו נכסים אלה למבקשת. הסדר שכר הטרחה מגלה, כי המבקשת מחתה על שיעור שכר הטרחה הנדרש, ובעקבות מחאתה זו ניסו הצדדים להגיע לעמק השווה: המשיבים נאותו לוותר על כ-80% מחוב העבר בתמורה לטיפול בעניינים משפטיים מסוימים של המבקשת, טיפול אשר עתיד היה להניב למשיבים רווחים שוטפים.
7. באופן דומה, אף טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת דורשת ליבון אל מול פירוט מלא של השירות בגינו נדרש שכר הטרחה. כך למשל, המשיבים טוענים כי למבקשת קם חוב של 100,000$ בגין טיפול בהליכים המשפטיים שהיו כרוכים בפינוי ישיבת עטרת כהנים מבית שבבעלות המבקשת, הליכים אשר נוהלו "באופן אישי ע"י עו"ד אברהם סוכובולסקי, שנעזר בצוות המשרד" (סעיף 3.2.2 בכתב התביעה). מכתב התביעה ניתן ללמוד כי עו"ד אברהם סוכובולסקי נפטר בדצמבר 1995. התביעה הוגשה ביום 2.7.03, שבע וחצי שנים אחרי מועד פטירתו של עו"ד סוכובולסקי המנוח.
בית משפט קמא ראה בהתנהלותה של המבקשת, ובמיוחד בהסדר שכר הטרחה, הודאה בקיום החוב, המפסיקה את מירוץ ההתיישנות, וזאת בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1968. ואולם, ניתן היה לסבור גם אחרת, שכן אילו הייתה המבקשת מודה בגובה החוב, להבדיל מעצם קבלת השירות, לא היה נרקם בינה ובין המשיבים הסדר שכר הטרחה, לפיו ויתרו המשיבים על 80% מגובה חוב העבר בתמורה לטיפול עתידי בחלק מענייניה המשפטיים השוטפים של המבקשת.
8. טענותיה של המבקשת הן טענות ממשיות הראויות לבירור עובדתי. המבקשת חויבה, במסגרת פסק-הדין, בסכום של מיליוני ש"ח. עובר לחיובה, לא היה לה יומה בבית המשפט. הזכות לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד, בנסיבות מוצדקות, מעוגנת במישור החוקתי, בהיותה חלק מזכות הגישה לבית המשפט ומרכיב חשוב בהגשמת העיקרון הכללי של הזדמנות שווה לכל בעלי הדין ביישום זכות זו (ראו: רע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, תק-על 2005(1) 1027).
אשר על כן, הערעור מתקבל ופסק הדין מיום 19.10.03 מבוטל. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בגין מחדליה בסכום של 30,000 ש"ח בלא קשר לתוצאות ההליך בבית משפט קמא.
ניתן היום כ"ה בחשון, תשס"ו (27 בנובמבר 2005) בהיעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.