פסק-דין בתיק ברע 510/06

1.         הבקשה מופנית כנגד החלטת בית משפט לענייני משפחה (בש"א 3931/05 (באר שבע), לפיה הועבר הדיון בערעור שהוגש על החלטת יו"ר ההוצאה לפועל בבאר שבע, לבית משפט לענייני משפחה בירושלים. כב' השופט קמא סבר שבשל העיקרון

 "one family-one judge", אין זה נכון מבחינה משפטית שהערעור ישמע בבאר שבע רק מפני שהליכי ההוצאה לפועל התנהלו שם, אלא יש לקבוע את הערעור בבית משפט לענייני משפחה בירושלים, מקום בו מנהלים הצדדים הליכים שונים במשך שנים רבות.

            בית משפט קמא סבר שאין לפגוע "במטרה הבסיסית והעיקרית שעמדה בבסיס הקמת בתי המשפט לענייני משפחה, בריכוז הדיונים בפני שופט אחד...". וזאת כדי ליישם את הכלל של "שופט אחד - משפחה אחת". מסקנה זו התבססה על סעיף 6(ד) לחוק בית משפט לעניני משפחה, לפיה "תובענה חדשה בענייני משפחה תוגש על ידי בעלי הדין, לאותו בית משפט לעניני משפחה שדן בתובענה הקודמת בענינם...". עוד הופניתי לתקנה 258ג(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר קובעת שתובענה חדשה בעניני משפחה, תוגש, כאמור בסעיף (ד) לחוק שהובא לעיל. אחרונה הוזכרה תקנה 258ז, לפיה תובענה כוללת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל.

2.         לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

            הפרשנות התכליתית הינה כלי רב חשיבות בשיטתנו. ברם, אין היא נגזרת מעמדה כללית של בית משפט. לו היה כך, כל שופט היה מתקן או מפרש את החוק בהתאם לדרך בה הבין את מטרת החוק ללא התייחסות להוראות פרטניות של המחוקק או מחוקק המשנה, שתורמות להרחבת היריעה. הרחבה שכזו, אינה מצביעה על סתירה פנימית, אלא על כך שהמשפט הוא הליך מורכב ובדרך כלל, ואולי תמיד, חוק או תקנה אוצרים בתוכם הכרה שמצוות המחוקק הינה רב תכליתית. אין להניח שקיימת "תכלית - על" בתחום זה או אחר של המשפט, שבכוחה לבדה לחייב את הדין המהותי, דרכי ההוכחה, וסדרי הדין, להתאים את עצמם אליה. למשל, הכלל של חזקת החפות שהינו מרכזי במשפט הפלילי, אך לצידו ישנם סעיפי חוק שמטרתם להגן על ביטחון הציבור. לדוגמא, ניתן לעצור נאשם עד לסיום ההליכים, אפילו אם אין ראיות מפלילות נגדו מעל לכל ספק סביר. דוגמא נוספת: כלל חשוב ביותר בסדר הדין האזרחי, הינו יעילות המשפט, אבל אין זה אומר שכלל זה אינו נסוג מדי פעם כדי לענות על שיקולי צדק. למשל, מתן שיקול דעת לבית משפט להאריך את המועד להגשת הליך, אפילו והמחוקק קבע מועד קצוב. האיזון אינו רק בין ערכים שונים, אלא גם בין תכליות שונות. מלאכת הפרשנות המשפטית תעשה אפוא בזהירות, תוך התייחסות הן לתחום המשפט הנדון בהיבט הכללי והן לסוגיה המשפטית הנדונה בתחום הפרטני.

3.         בענייננו, המחוקק הביע את דעתו בקול צלול ורם. תקנה 120(ב1) לתקנות הוצאה לפועל, קובעת ש "ערעור על החלטה או צו של ראש ההוצאה לפועל לגבי ביצוע פסק דין בענייני משפחה כמשמעותם בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995, יוגש לבית המשפט לעניני משפחה שבתחום שיפוטו נמצאת לשכת ההוצאה לפועל שבה ניתנה ההחלטה". לשון התקנה הינה כפשוטו של מקרא. הערעור יוגש בהתאם למקומה של לשכת ההוצאה לפועל. כידוע, המחוקק קבע שזוכה "רשאי להגיש לכל לשכת הוצאה לפועל בקשה לביצוע פסק - הדין" (סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967). המחוקק מצא לנכון לייחד הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים או לפירוק שיתוף או בתובענה בעניינו של קטין, (למעט רכושו), לבית משפט לענייני משפחה (ראה סעיף 7 לחוק בית משפט לעניני משפחה), אך הכלל של בחירת לשכה של ההוצאה לפועל, נשאר על כנו. חוק זה אף קובע ש "בתובענה בעניני משפחה או ערעור על החלטה או צו של ראש ההוצאה לפועל לגבי ביצוע פסק דין בענייני משפחה ידון בפני בית משפט לעניני משפחה בפני שופט אחד" (ראה סעיף 4(ד) לחוק הנ"ל). צא ולמד שהמחוקק היה מודע למנגנון של קניית סמכות על ידי פניית הזוכה לכל לשכה של ההוצאה לפועל, אך איזן זאת עם הקביעה שהערעור על החלטה של ראש ההוצאה לפועל ישמע על ידי שופט של בית משפט לעניני משפחה (להשלמת התמונה, ראה הגדרות החוק האמור ביחס לתובענה).

            יש לבחון את התכלית  של תקנה מסוימת בפתיחות ביחס לקיומן של מטרות שונות. יתכן וקיימת מטרה יסודית ובסיסית בחוק מסוים, אך היא נסוגה בפני מטרה אחרת, כאשר המצב המשפטי משתרע על פני יותר מחוק אחד. חוק ההוצאה לפועל, עניינו מתן סיוע לזוכה לקבל את אשר זכה בו על פי דין. כדרכו של משפט, חוק ההוצאה לפועל אינו חד מימדי ומתחשב אף במצבו הכלכלי של החייב. טול לדוגמא, מתן אפשרות לבקש איחוד תיקים. ברם, בכל הקשור לפתיחת ההליך, כללי הסמכות המקומית, נוטים לטובת הזוכה (השווה לתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי). בכך המחוקק מביע את דעתו שמוכן הוא להקל על הזוכה ולאפשר לו לבחור את הלשכה של ראש ההוצאה לפועל, תהיה הבחירה אשר תהיה.

            עולה מן האמור, כי יש מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. אין לחפש אחר סתירות מלאכותיות בין תקנות שונות. השופט כפרשן ישאף למצוא את ההרמוניה החקיקתית באם ניתן, ולרוב ניתן. עמדת בית משפט קמא מובילה בפועל למסקנה שראוי לבטל את תקנה 120(ב1) לתקנות הוצאה לפועל. זוהי תוצאה קיצונית  שאינה מלווה בכל צידוק לכך. תקנה זו מעוגנת בהגיון ובפרקטיקה של בית משפט בכלל ובית משפט לעניני משפחה בפרט. ראוי לציין שבסיומה של ההחלטה הנדונה, נכתב: "באותה נשימה מוצא בית משפט זה לנכון, לפנות למתקין התקנות למען יראה במקרה זה כדוגמא לכך, שיש בתקנות ההוצאה לפועל, תקנה 120ב1 כדי לפגוע במטרה הבסיסית... ולשקול את תיקונו". אין תשובה פשוטה לשאלה מתי נכון הוא שבית משפט ימליץ למחוקק לתקן את עצמו. די לומר שהתקדימים המשפטיים מלמדים שהמלצה כזו במקרים רבים עשויה להיות ראויה. ברם, דווקא הצורך בהמלצה, כלומר: לסגור את הפער בין המצוי לבין הרצוי - בעיני בית משפט קמא, מלמד שהדין אינו מתיישב עם ההחלטה כפי שניתנה.

4.         הערעור מתקבל.

            החלטת בית משפט קמא בטלה.

            הערעור ישמע בבית משפט לענייני משפחה בבאר שבע.

            בנסיבות העניין, המשיב ישא בהוצאות המבקשת ובשכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ש"ח להיום.

ניתן היום כ"ח בתמוז, תשס"ו (24 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.

000510/06ברע055 לירון