1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתה של כב' השופטת רונית אלט פינצ'וק מיום 8/8/07 לפיה חויבה המבקשת לשלם למשיבות 1 ו-2 (להלן: "המשיבות") הוצאות ישיבת בית המשפט, ללא קשר לתוצאות התובענה, בסך 26,839 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום, וכן הוצאות הבקשה בסך 1,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל.
דנתי בבקשה כבערעור עצמו.
2. המשיבות 1 ו-2 הינן חברות זרות שמקום מושבן בדנמרק ובאיטליה, בהתאמה.
בישיבת קדם משפט מיום 24/1/07, נקבע, כי חקירת המצהירים מטעם המבקשת, תתקיים ביום 26/6/07 (יום ג' בשבוע), וחקירת עדי המשיבות תתקיים ביום 27/6/07 (יום ד' בשבוע).
3. לטענת המבקשת, במהלך יום השבת, 23/6/07, הודיע מר פינקלשטיין (הוא המצהיר מטעמה) לב"כ המבקשת, כי הוא מרותק באופן מוחלט למיטתו בשל בעיות בעמוד השדרה.
במוצאי השבת, פנה מר פינקלשטיין לרופא המשפחה, אשר הורה לו להימנע מתנועה במשך 4 ימים. ביום ראשון, 24/6/07, פנה מר פינקלשטיין לרופא נוסף לשם קבלת חוות דעת בדבר מצבו, ואף רופא זה הורה לו להימנע מכל תנועה.
4. בבוקר יום א', 24/6/07, הגיש ב"כ המבקשת לבית המשפט בקשה דחופה לדחיית שמיעת ההוכחות שנקבעו כמצוין לעיל, מבלי שהודיע טלפונית לב"כ המשיבות על דבר מחלתו של מר פינקלשטיין.
בקשת הדחייה הומצאה לב"כ המשיב בפקסימיליה; בתגובה לבקשת הדחייה הודיע ב"כ המשיבות, כי הוא נאלץ להתנגד לבקשת הדחייה, שכן בבוקרו של אותו יום הגיעו לישראל נציגי המשיבות במיוחד על מנת להשתתף בדיונים. לחילופין, במידה ובית המשפט יורה על דחיית הדיון, ביקשו המשיבות לקבוע כי המבקשת תישא בכל ההוצאות הכרוכות בהגעת ושהיית העדים בישראל.
בית המשפט נעתר לבקשת הדחייה, והוסיף וקבע בהחלטתו, כי החלטה בעניין ההוצאות תינתן לאחר שהצדדים יתייחסו לעניין זה.
5. בבקשה לחיוב בהוצאות טענו המשיבות, כי שני העדים מטעמן המריאו מאירופה במוצאי השבת, בשעות הלילה, ונחתו בארץ ביום ראשון בבוקר; כי ההוצאות להן עתרו מורכבות מעלויות הטיסה של שני העדים, שהייתם בארץ במשך ארבעה ימים ועלות ביטול שירותי התרגום אותם שכרו לצורך ניהול הדיון בפני בית משפט קמא.
לעומתן, טענה המבקשת, כי אין לחייבה בתשלום ההוצאות, שכן הצורך בביטול ישיבת ההוכחות נכפה על המבקשת באותה מידה בה נכפה על יתר בעלי הדין והמבקשת כלל לא ידעה או אמורה היתה לדעת כי מר פינקלשטיין יחלה דווקא ביום שבת; עדי המשיבות מצאו לנכון להגיע לארץ כבר ביום א' בבוקר, בעוד אשר הם אמורים היו להיחקר על תצהיריהם רק ביום ד' בשבוע; וכי סביר להניח שעדי המשיבות שהגיעו ביום א' ארצה, הגיעו למטרות נוספות מאשר להופעתם בדיון, ועל כן המבקשת אינה אמורה לשאת בהוצאות שהייתם בארץ.
6. השופטת קמא חייבה את המבקשת בתשלום הוצאותיהם של המשיבות, מבלי שנימקה כלל את החלטתה.
7. בבקשה שבפניי, חזר ב"כ המבקשת על טיעוניו בפני בית משפט קמא. ב"כ המבקשת הפנה את עיקר חוצנו לטענתו הבלתי מבוססת, כי העדים הגיעו ארצה, כביכול, גם לצרכים אחרים שיש להם בארץ. טענה זו מן הראוי היה שלא תיטען בלא ביסוס ראייתי. מכל מקום, ב"כ המשיבות הצהיר בפניי כי העדים הגיעו למשפט בלבד, ואין לי כל סיבה לפקפק בכנות הצהרתו.
8. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה, בתשובה לתגובה, על כל נספחיהן, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני דוחה את הבקשה.
9. הלכה היא מימים ימימה, אשר אף חזרה ונשנתה לאחרונה, כי לעניין
"סוגית הוצאות בית משפט, הלכה היא כי בית משפט זה יצמצם התערבותו בסוגיה זו למקרים חריגים בלבד (ראו לעניין זה ע"א 9535/04 סיעת 'ביאליק 10' נ' סיעת 'יש עתיד לביאליק' (פורסם בנבו) 16/6/2005). רע"א 6568/05 כץ נ' כץ (פורסם בנבו), 17/8/2005). רע"א 4712/04 רוזנצוויג נ' חיים (פורסם בנבו) 14/10/2004). רע"א 10490/07 אטיאס נ' סופר (פורסם בנבו) 12/12/2007)" (בר"ע 5171/07
אלי מנשה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חולון; פורסם בנבו 31.12.07).
ברם, הואיל ובית משפט קמא לא נימק החלטתו, שומה עליי לשקול את השיקולים הנוהגים בפסיקת הוצאות, כדי לקבוע אם חרג הוא משיקולים אלה באופן המצדיק התערבותו של בית משפט שלערעור.
10. תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט להטיל הוצאות על בעל דין שהאריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך בדרך כלשהי, ללא קשר עם תוצאות המשפט.
לא יכול להיות ספק, כי עדי המשיבות הגיעו ארצה לצורך המשפט. ב"כ המבקשת טוען, כי אלו לא היו צריכים לצאת ארצם במוצאי שבת, אלא להגיע ארצה ביום רביעי בלבד, או בסמוך לו, שאז ניתן היה למנוע את בואם. בטענה זו אין כל ממש. אין צורך להכביר מילים בדבר החובה המוטלת על פרקליט להכין את עדיו לקראת המשפט; העדים אף היו רשאים וזכאים להיות נוכחים בדיון שנועד לשמיעת ראיות התביעה. לא זו אף זו, שהמשיבות לא היו צריכות ליטול על עצמן סיכון מיותר של איחור בהגעה ארצה מחו"ל.
הגעתם של העדים ביום א', כאשר הישיבה הראשונה שנקבעה לחקירת עדים, אפילו הם עדי המבקשת, נועדה ליום ג', אינה בלתי סבירה, ואין לבוא עם המשיבות חשבון בשל כך.