1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופט טננבוים אברהם), אשר חייב את המבקשת בתשלום פיצויים למשיב מאחר והתרשלה עת הגישה כנגדו כתבי אישום על בסיס דו"חות חנייה שנרשמו שלא כדין. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה.
2. המדובר בשני דו"חות שנרשמו למשיב ושעניינם החניית רכבו. האשמה המנויה בדו"ח הראשון, מיום 23.7.02, הינה חניה בניגוד להוראות ס' 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 (להלן חוק העזר), באופן שיש בו להפריע או לעכב את התנועה. האשמה המנויה בדו"ח השני, מיום 1.11.04, הינה חניה בניגוד להוראות ס' 5(ו)(4) לחוק העזר האוסר להחנות בכניסה לחניה. המשיב פנה לעירייה בבקשות לביטול הדו"חות. משלא נענה, ביקש להישפט. בגין הדוח הראשון הורשע המשיב בבית המשפט לעניינים מקומיים, אך זוכה בערעור על ידי בית המשפט המחוזי. בגין הדו"ח השני, זוכה המשיב בבית המשפט לעניינים מקומיים. על בסיס הזיכויים הגיש המשיב תביעת פיצויים בבית משפט לתביעות קטנות.
3. בפסק הדין, קבע בית המשפט קמא כי אף שהוא נעדר סמכות לפסוק הוצאות מכוח סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז-1977, סמכות הנתונה לערכאה הדיונית הפלילית, סעיף זה אינו מונע הגשת תביעה נזיקית אזרחית המצויה בסמכותו.
לגופו של עניין קבע בית המשפט כי הוכחו יסודות הרשלנות. ככל שמדובר בדו"ח הראשון, חלה על המבקשת חובת זהירות מוגברת. לפיכך "היה על הנתבעת לתמרר את האזור כיאות ולא לפתוח בהטלת דו"חות. במיוחד כשמדובר על סעיף סל לא ברור" (עמ' 10 פיסקה 38 לפסק הדין). ככל שמדובר בדו"ח השני, הואיל והרישום בו לא תאם את העבירה שבגינה נרשם, והואיל והמשיב התריע בפני המבקשת על בעיתיות זו "עצם חוסר ההתייחסות לדבריו מגיע להתרשלות" (שם, פיסקה 39).
4. בבקשת רשות ערעור זו, תוקפת המבקשת בטענותיה ארבעה מיסודות פסק הדין: סמכותו של בית המשפט לדון בתביעה; קיומה של חובת זהירות מושגית של רשויות התביעה; קיומה של התרשלות בנסיבות מקרה; וגובה הפיצויים שנפסקו.
5. לעניין הסמכות טוענת המבקשת כי אף שבית המשפט קמא פסק למשיב פיצויי נזק, בפועל נפסקו לזכות המשיב הוצאות משפט, ואת אלה ניתן היה לפסוק רק במסגרת סעיף 80 לחוק העונשין. על כן, כך הטענה, בית המשפט קמא נעדר סמכות לפסוק למשיב פיצוי זה.
6. טענה זו יש לדחות מכל וכל הואיל והפסיקה קבעה מפורשות שסעיף 80(א) לחוק העונשין אינו מהווה תחליף לתביעה אזרחית בגין התרשלות. כך נקבע בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) ברק בע"א 243/83
עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113, עמ' 127-128 (להלן - פסק דין גורדון):
"היסודות הנדרשים על פי ס' 80(א) לחוק העונשין, וסכום הפיצויים שניתן לפסוק, שונים הם במהותם ובאופיים מאלה הנדרשים על פי עוולת הרשלנות, ולא יעלה על הדעת, כי הפתח, שפתח המחוקק בהוראה זו, ושבא להקל על נאשם-ניזוק, המבקש "לקצר" את הדרך, יעמוד לו לרועץ, אם הוא מבקש להגשים את מלוא זכויותיו"
(ראה לעניין זה גם: רע"א 7652/99
מדינת ישראל נ' חגי יוסף ואח', פ"ד נו(5), 493 פיסקה 5; ע"פ 4466/98
ראמי דבש נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו(3) 73 פיסקה 17).
7. עוד טוענת המבקשת כי גם אם ניתן להטיל אחריות בנזיקין על רשות שלטונית, משיקולי מדיניות, הטלת אחריות בגין הגשת כתב אישום על דו"ח צריך שתעשה רק במקרים נדירים כשהוכח שהרשות פעלה בחוסר סבירות קיצוני או בזדון. כמו כן מזהירה המבקשת שפסק הדין קמא פוגע פגיעה קשה בשלטון החוק הואיל והוא מטיל דופי בתובעים הפועלים לפי הוראות החסד"פ ללא שיקולים זרים.
8. טענות אלו נדונו ונדחו עוד בפסק דין גורדון, שם נקבע במפורש כי לרשות חובת זהירות כלפי האזרח גם בעת שהיא מפעילה את סמכויות התביעה והאכיפה הנתונות לה, וחובה זו נבחנת על פי מבחני התרשלות הרגילים (עמ' 122-127). פסק דין גורדון דוחה גם את ההגנה לפיה המעשה הרשלני נעשה בסמכות כדין או בתום לב (עמ' 134-135) ואינו מתנה את קיומה של החבות ביסוד נפשי של זדון או רשלנות רבתי (עמ' 122-123).
9. לעניין ההתרשלות טוענת המבקשת כי לא התרשלה בטיפולה באף אחד מן הדו"חות: באשר לדו"ח הראשון, טוענת המבקשת ראשית כי הוראת סעיף 5(ה)(1) לחוק העזר אשר מכוחה הוצא הדו"ח איננה דורשת תמרור ולפיכך אין לראות בעצם רישומו של דו"ח מבלי שהוצב במקום תמרור משום התרשלות, ושנית כי עצם ההרשעה על ידי בית משפט לעניינים מקומיים מעידה על העדר התרשלות בהגשת כתב האישום. לבסוף, בית המשפט המחוזי אמנם זיכה את המשיב אולם בית המשפט לא פסק לגופו של עניין ולא קבע דבר באשר להתנהלותה של התביעה. באשר לדו"ח השני, טוענת המבקשת שעל פי הפסיקה, כאשר מדובר בהפעלת סמכויות שעניינן אכיפה פלילית, יש לבחון את קיומו של יסוד ההתרשלות לאור מצב הדברים עת הוחלט להגיש כתב אישום. לעניין זה, טוענת המבקשת כי בעת שהוגש כתב האישום היו בפני התובע ראיות שדי בהן כדי להקים ציפייה להרשעה, וכי המשיב זוכה בגין פגמים בתביעה שהתגלו רק במהלך המשפט.
10. אינני מקבל את טענות המבקשת להעדר התרשלות לגבי הדו"ח השני, שכן במקרה זה נערך דו"ח החניה בגין עבירה שאיננה תואמת את העובדות המצוינות בהערות הפקח, ובלא כל תיעוד אחר שנערך במועד ביצועה לכאורה של העבירה לעובדות כלשהן המקימות את העבירה. על אף פניות המשיב בהן הדגיש את הפגם האמור, הברור על פני הדו"ח, הגישה המשיבה כתב אישום בהסתמך על העבירה המנויה בו, והמשיב זוכה, בין השאר, בגין אותו פגם. לעומת זאת, מקובלת עלי טענת המבקשת לגבי הדו"ח הראשון. כאן הואשם המשיב, כפי שכבר נאמר, בהעמדת רכבו באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה. בית המשפט המחוזי אמנם זיכה את המערער לאחר שבאת כוח המבקשת הסכימה, בעקבות הערות בית המשפט, לזיכוי, מה שמחייב להניח לזכותו של המשיב כי זה לא ביצע את העבירה שיוחסה לו. אולם עצם הזיכוי אינו מלמד בהכרח על התרשלות בהגשת כתב האישום. משפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נומק ונימוקי הזיכוי אינם ידועים, ומאידך בית המשפט לעניינים מקומיים סבר שהחניית הרכב אכן גרמה או עשויה הייתה לגרום להפרעה לתנועה, אני סבור שלא הוכחה עילת ההתרשלות. למעשה, גם בית המשפט קמא לא תלה את החיוב בהתרשלות בהעדר כל בסיס לטענה שהחניית הרכב הייתה עשויה להפריע לתנועה, אלא בכך שהמבקשת מצאה להגיש את כתב האישום בלא שטרחה לתמרר את המקום. כלשון פסק הדין:
"אם סברה הנתבעת כי חנייתו הפכה לפתע להיות מפריעה לתנועה, היה עליה לתמרר את המקום באופן שיאסור חנייה שם ... ולא לפתוח בהטלת דו"חות. במיוחד כשמדובר על סעיף סל לא ברור. העירייה התרשלה בבירור כאשר לא תמררה את המקום בצורה ברורה מחד גיסא, ומאידך הטילה הודעות קנס על הפרעה לתנועה"
11. אולם, העבירה בה הואשם המשיב אינה מותנית בקיומו של תמרור ולצורך הוכחתה די בהחניית הרכב באופן שיש בו כדי להפריע לתנועה, גם אם הדבר לא נאסר על ידי תמרור. בנסיבות אלה, אני סבור שגם אם ראוי היה לתמרר את המקום, באי הצבת התמרור כשלעצמה אין די כדי לייחס לעירייה התרשלות.
12. לעניין הנזק, טוענת המבקשת כי הסעד שהתבקש על ידי המשיב הינו הוצאות הגנה בהליך פלילי, שאין לראות בהן כנזק בר-פיצוי במסגרת הליך אזרחי המנותק מן ההליך הפלילי במסגרתו הוצאו ההוצאות. מכל מקום, המשיב לא הוכיח את היקף הנזק שלכאורה נגרם לו בגין ניהול ההליכים האמורים.
13. אינני מקבל את האבחנה שהמבקשת עושה בין הוצאות משפט לבין נזק. שכן הוצאות המשפט בהן המשיב נשא משקפות את הנזק שנגרם לו עקב התרשלות המבקשת (השווה: ע"א 2625/02
סילביו נחום, עו"ד נ' רחל דורנבאום, נח(3) 385, בעמ' 430-431). אינני רואה מקום להתערב בפסיקתו של בית המשפט גם בעניין גובה הנזק.
14. התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שפסק דינו של בית המשפט קמא יבוטל בכל הנוגע לדו"ח הראשון. הערעור נדחה בכל הנוגע לדו"ח השני. בהתאם יופחת סכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט קמא ויועמד על סכום של 1,500 ש"ח.
לאור התוצאה, אין צו להוצאות.