המבקשות תבעו את המשיב 1 ('המשיב') בבית משפט השלום כי יסלק את ידו ממקרקעין כלשהם. זכותן של המבקשות במקרקעין נתעגנה ונרשמה במסגרת הליכי הסדר במקרקעין, שנסתיימו בהסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה.
המשיב התגונן מפני התביעה, והוסיף לה תביעה שכנגד, בה הוא עותר לבטל את הסכם הפשרה ואת פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה שאישר אותו, והכל על שום שלטענתו הוא הושג בהטעיה מצד המבקשות או מי מהן כלפי אביו (הטוען לזכויות בשעתו), ועוד כיו"ב טענות לבטלות הסכם הפשרה.
בתגובה ביקשו המבקשות לסלק על הסף את התביעה שכנגד, מטעמים שונים, ובהם העדר סמכות עניינית. השופט קמא דחה את בקשתן, והותיר את התביעה שכנגד על כנה. על כך באה בקשת הרשות לערער. המשיב נתבקש ליתן את תשובתו לבקשה, וכך עשה.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פיה.
טענות אחדות עמדו למבקשות בפני בית המשפט קמא. המרכזית שבהן היא טענה להעדר סמכות עניינית לבית משפט השלום. ואמנם, דעתי כדעת המבקשות בסוגיה זו, בית משפט השלום נעדר סמכות לבטל פסק דין של בית משפט מחוזי, שאישר הסכם פשרה בהליכי הסדר במקרקעין. את טעמיי אתן עתה.
ובכן ראשית אומר, כי ביטולו של פסק דין שניתן בהסכמה יכול להיעשות על ידי הגשת תביעה עצמאית לבית משפט מוסמך, ובית המשפט המוסמך היא מי שנתן את פסק הדין (ע"א 4272/91
ברבי נ' ברבי, פד"י מח(4) 689). בעניין שלפנינו זהו בית המשפט המחוזי בחיפה.
ואף על פי כן נותרת לבירור השאלה, האם יש בידי בית משפט השלום לדון בביטולו של פסק הדין, במסגרת הסמכות הנתונה לו לדון ב"תביעה שכנגד לתביעה אזרחית, שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה שכנגד אשר יהיה", כאמור בסעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ('החוק'). השופט קמא סבר, כי נושאן של תביעת המבקשות ותביעת המשיב אחד הוא, וכי הן נובעות מאותן נסיבות, ומשום כך יש בידו סמכות לדון בתביעה שכנגד. הוא נסמך במסקנתו זו על ההלכה, לפיה בתביעה לפירוק שיתוף יש בידי בית משפט השלום לדון בתביעה שכנגד, שביקשה לאכוף הסכם מכר במקרקעין.
ובכן, כאמור, לטעמי אין בידי בית המשפט קמא סמכות לדון בתביעה שכנגד, שעניינה ביטולו של פסק דין שניתן בידי בית משפט מחוזי, לא כל שכן כאשר מדובר בפסק דין שניתן בהליכי הסדר. בעיקרו של דבר, אין בידי ערכאה פלונית לבטל פסק דין שנתנה ערכאה גבוהה ממנה. כה נאמר בע"א 4272/91 הנ"ל מפי כב' השופט ג' בך:
"
תביעה שעניינה ביטול של הסכם אשר קיבל תוקף של פסק-דין ... יש להגיש לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין, ואין להביא לביטול ההסכם בערכאה אחרת.
... בתביעה לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין יש משום תקיפה ישירה של פסק הדין, מאחר שביטול ההסכם מביא בהכרח לביטול פסק הדין, ולפיכך יש להשאיר זאת בידי הערכאה אשר נתנה אותו פסק-דין..."
יכול, ולשונה של הוראת סעיף 51(א)(4) לחוק עשויה לסבול פירוש, לפיו נושאה של תביעה שכנגד לביטול פסק דין של ערכאה אחרת הוא כנושאה של התביעה העיקרית שעניינה סילוק ידו של התובע שכנגד מהמקרקעין, שכן מדובר באותם מקרקעין בשתי התובענות. אלא שפירוש שכזה איננו מתיישב עם עקרונות יסוד שיש להביא בחשבון, כגון שערכאה נמוכה אינה מבטלת פסק דין שניתן בערכאה גבוהה יותר, לא כל שכן פסק דין שניתן בהליכי הסדר. בעניין שלפנינו - אם ידון בית משפט השלום בתובענה שכנגד ויקבל את הסעד המבוקש בה, קרי יבטל את פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, זה שסיים הליכי הסדר במקרקעין, משמעות הדבר תהא פתיחתם של הליכי ההסדר מראשיתם, על מנת לברר מחדש את תזכירי התביעה שהגיש כל טוען לזכות במקרקעין. משום הטעמים הללו סברתי, כי פירוש נכון של התנאי הקבוע בסעיף 51(א)(4) לחוק מחייב את המסקנה, לפיה נושאה של תביעה לסילוק יד ממקרקעין איננו כנושאה של תביעה [שכנגד] לביטול פסק דין של בית משפט מחוזי, שפסק בהליכי הסדר במקרקעין, ואלו אינן נובעות מאותן נסיבות.
בהחלטתו ביקש בית משפט השלום להיבנות גם מהוראת סעיף 76 לחוק, שעניינה סמכות שבגררא. לפי טעמי אין להוראת סעיף זה נגיעה לענייננו, באשר אנו מדברים על סילוק על הסף של התביעה שכנגד מחמת חוסר סמכות עניינית, ולא בשאלה, האם יש בידי בית משפט השלום לדון, במסגרת התביעה העיקרית, בטענת הגנה של המשיב אודות תקפותו של הסכם הפשרה שהיה לפסק דין. אינני אומר בכך, כי יש מקום שבית משפט השלום ידון, לפי סמכותו הנגררת, ובמסגרת התביעה העיקרית, בשאלת תקפותו של הסכם הפשרה. שאלה זו הנני מותיר לעת מצוא.
משום כל הטעמים הללו הנני מקבל את הבקשה, מבטל את החלטת בית משפט השלום ומורה על מחיקת התביעה שכנגד שהגיש המשיב - על הסף. המשיב ישא בהוצאותיהן של המבקשות בסך כולל של 10,000 ש"ח.
ניתן היום י"א באלול, תשס"ח (11 בספטמבר 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
000019/08ברע054 איתי בהלול-גור