1. המשיבה הגישה לבית משפט השלום בירושלים (ת.א. 10859/03) תביעה כספית על סך של כ-מיליון ש"ח כנגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (המבקשת).
2. עילת התביעה, בקליפת אגוז היא זו: מס רכוש חייב את המשיבה במס על מקרקעין בגוש 30124, חלקה 11 (להלן - "המקרקעין"), וזאת על אף שמדובר בגן לאומי, אשר ביחס אליו יש פטור מתשלום מס רכוש. המשיבה מכרה את זכויותיה במקרקעין לצד שלישי בחודש ספטמבר 2001 ונאלצה לשלם, לטענתה, שלא כדין, סך של כמיליון ש"ח, אשר מורכב מהסכום המופיע בספרי מס רכוש בסך של כ-850,000 ש"ח וכן הפרשי הצמדה וריבית.
3. עילת התביעה היא החזר הכספים ששולמו שלא כדין, כאשר בכותרת של מהות התביעה נאמר כי העילה היא גם בגין עשיית עושר ולא במשפט, נזיקין - רשלנות.
4. ב"כ המדינה ביקשה לדחות את התביעה על הסף בנימוק כי הפורום הנאות לדיון בנושא זה הוא וועדת ערר. לפי שיטת המדינה, מאחר והמחוקק קבע דרך ספציפית ומיוחדת למיצוי זכות הערעור והביקורת השיפוטית על החלטות מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, אין לעקוף דרך זה ולפנות לבתי המשפט הרגילים. מכאן, לטענת המדינה, כי מדובר בהעדר סמכות עניינית (ראה בקשה לדחייה על הסף שהוגשה ביום 23.12.03 בבש"א 7545/03 בבית משפט השלום בירושלים על-ידי עו"ד אלעד רוזנטל, עוזר ראשי לפרקליט מחוז ירושלים).
5. תגובת המשיבה בבית משפט שלום היתה, כי אין מדובר בהשגה על שומת קרקע אלא תביעת השבה על מס שנקבע שלא כדין, כאשר לטענת המשיבה נעשה הדבר בהעדר סמכות, בניגוד לחוק, והכל תוך התרשלות של רשויות המדינה. המשיבה מוסיפה וטוענת בתשובתה בבית משפט שלום כי אכן פנתה במקביל לוועדת ערר, אך וועדת הערר סירבה לדון בנושא ואמרה שהמכתב שהוגש לה אינו שומה ולכן לא ניתן לערער עליו (ראה את תגובת עו"ד מרציאנו מיום 8.1.04 בבש"א 7545/03 הנ"ל).
6. בית משפט קמא (כב' השופטת מלכה אביב) נתן החלטה קצרה ביום 13.1.03, שניתן לצטטה במלואה:
"מנימוקי התגובה ובמיוחד לאור האמור בסעיף 11 לתגובה - אני דוחה את הבקשה דנן.
ההוצאות יישקלו בסופו של יום".
7. המדינה לא השלימה עם תוצאה זו, והממונה הבכירה (אזרחי) בפרקליטות מחוז ירושלים, עו"ד ליאורה חביליו, הגישה לבית משפט זה בר"ע המשתרעת על פני 32 סעיפים, היא הבר"ע שבפנינו.
8. לצערי, עקב תקלה טכנית שלא התבררה עד תום, אבד התיק, והוא שוחזר על-ידי ב"כ המשיבה. ביום 5.5.05 הגיש עו"ד אלי כץ, ב"כ המשיבה את התיק המשוחזר ובו ציין כי ב"כ המדינה, עו"ד עמי לינדר מן המחלקה הפיסקלית בפרקליטות המדינה, מסכים לשחזור התיק וכן למתן החלטה בתיק לאחר שחזורו.
לאור בקשת הצדדים, ניתן בזה פסק-הדין על פי החומר בתיק.
9. הצדדים הביאו אסמכתאות רבות מן הפסיקה של בית משפט העליון ושל ערכאות נמוכות יותר, אשר דנות בשאלה האם האפשרות המשפטית לפנות לוועדת ערר היא בגדר סמכות ייחודית, או שניתן לפנות גם לערכאות הרגילות. לא ראיתי מקום לנתח כל אסמכתא ואסמכתא, שכן, על פני הדברים, יש הרבה טעם בטענת המשיבה, כי מדובר בהשבה של כספים שנגבו שלא כדין לאחר שהמקום הוכרז כגן לאומי, ועניין זה (כולל הרשלנות המיוחסת לרשויות המדינה בסוגיה זו) מתאים יותר לבית משפט מאשר לוועדת ערר, שבה יושבים שמאים, ועניינה העיקרי הוא השומה ולא עצם החבות.
10. גם אם יש פנים לכאן ולכאן - ולדעתי הכף נוטה לטובת המשיבה - צדקה השופטת המלומדת בבית משפט קמא בכך שלא דחתה את התביעה על הסף. מקובל עלינו כי "
המדיניות השיפוטית הרצויה היא כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה. די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה" (א' גורן, סוגיות בסדר דין
אזרחי (תל-אביב, מהדורה שביעית, תשס"ג), עמ' 138 ואילך, והאסמכתאות ופסקי-הדין המובאים,
שם).
11. מסקנתי היא, כי לא היה מקום להגיש בר"ע זו, ולכאורה, יש מן הצדק בטענות המשיבה כאילו מטרת הבר"ע היתה לנסות וליצור מצב בו לא תהיה למשיבה אפשרות שיפוטית לתקוף את ההחלטה של מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, לא בוועדת ערר ולא בבית משפט רגיל.
12. התוצאה הסופית היא כי הבר"ע נדחית.
13. המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין.
14. המזכירות תשלח העתק פסק-דין זה לצדדים.
ניתן היום י' בסיון, תשס"ה (17 ביוני 2005), בהעדר הצדדים.