סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בבאר שבע (בתיק סע"ש 6509-03-13; הנשיאה אורלי סלע; החלטה מיום 9.10.13), בה נקבע כי תביעתו של המבקש ברכיבים שונים התיישנה בגין התקופה שקדמה ליום 5.3.06.
הרקע לבקשה וטענות המבקש
:
2. המבקש, מהגר עבודה אזרח תאילנד, הגיש ביום 5.3.13 תביעה בבית הדין האזורי נגד המשיבה בה עתר לסעד כספי בגין העילות הבאות: הפרשי שכר מינימום, גמול שעות נוספות, עבודה ביום מנוחה, מענק שנתי, דמי הבראה, תוספת כלכלה, והפרשות לקרן פנסיה. בכתב התביעה נטען כי המבקש עבד אצל המשיבה מיום 28.8.02 עד ליום 16.5.07.
ביום 1.9.13 הגישה המשיבה בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות במועדים שבין מרץ 2002 למרץ 2006. בבקשה נטען ראשית כי כתב התביעה הומצא למשיבה באיחור ניכר, ונטען כי המבקש יוכל לטעון לזכויותיו רק החל מחודש מרץ 2006, שבע שנים לפני הגשת התביעה. בתגובה טען המבקש כי הוא עשה את כל המאמצים להמציא למשיבה את כתב התביעה במועד. באשר לתקופת ההתיישנות טען שהיא צריכה להיספר החל ממרץ 2006. על פי הטענה, ברכיבים של שכר מינימום, שעות נוספות, עבודה ביום המנוחה, מענק שנתי ודמי כלכלה - החישוב בתביעה נעשה מחודש מרץ 2006, ברכיב של דמי הבראה - החישוב נעשה לגבי התקופה של שנתיים לפני סיום ההעסקה, וברכיב הפנסיה תקופת ההתיישנות מתחילה להיספר מיום סיום יחסי עובד ומעביד.
3. בית הדין האזורי, בהחלטתו מושא בקשת רשות הערעור, דחה את טענות המשיבה לעניין העיכוב בהמצאת כתב התביעה. באשר לרכיבים של הפרשי שכר מינימום, גמול שעות נוספות, דמי הבראה, שכר עבודה בשבת, דמי כלכלה ומענק שנתי - נקבע כי התביעה התיישנה בגין התקופה שקדמה לשבע שנים לפני הגשת התביעה, והתביעה ברכיבים אלה נמחקת בכל הנוגע לתקופת ההעסקה שקדמה ליום 5.3.06. גם התביעה ברכיב של ההפרשות לקרן הפנסיה נמחקה בנוגע לתקופה שקדמה ליום 5.3.06.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
ההליך בבקשת רשות הערעור וטענות הצדדים
:
4. בקשת רשות הערעור עוסקת בסוגיית ההתיישנות בשני רכיבים: רכיב ההפרשה לקרן פנסיה ורכיב דמי ההבראה.
לעניין דמי ההבראה נטען כי הרכיב לא התיישן, משום שהתביעה הוגשה לאחר שהסתיימו יחסי עובד ומעביד וחלה על התביעה הוראת סעיף 7 להסכם הקיבוצי הכללי בעניין שעוגן בצו הרחבה. המבקש מתבסס על פסק הדין שניתן בע"ע 182/10, 183/10
סטויאנוב ואח' - סולל בונה בע"מ ואח' (מיום 21.10.10, להלן גם
פסק דין סטויאנוב).
5. בהחלטה מיום 30.10.13 נדחתה בקשת רשות הערעור באופן חלקי,
ברכיב של ההפרשות לקרן הפנסיה, מאחר שלא נמצא בסיס להתערבות ערכאת הערעור בקביעת הערכאה הדיונית בעניין. לצד זאת, נדרשה תגובת המשיבה לעניין ההתיישנות
ברכיב דמי ההבראה, בהתייחס לפסק דין סטויאנוב.
6. המשיבה טענה בתגובה כי רכיב דמי ההבראה התיישן בעד התקופה שבין אוגוסט 2002 למרץ 2006. על פי הטענה, לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה רק לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, ככל שלא קיבל אותה, וכל זאת בכפוף להוראות חוק ההתיישנות. המבקש הגיש את התביעה במרץ 2013, ולכן הוא לא יכול לטעון לזכאות עבור דמי הבראה בתקופה שקדמה לחודש מרץ 2006, לאחר שחלפו שבע שנות התיישנות. לטענת המשיבה, על אף שבצו ההרחבה לעניין דמי ההבראה קבועה תקופת התיישנות מיוחדת של שנתיים, אין בכך כדי לאיין את תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות. בנוסף לכך טוענת המשיבה לשיהוי בהגשת התביעה.
בהשוואה לפסק דין סטויאנוב, טוענת המשיבה כי בענייננו הזכות התיישנה ולו בחלקה, משום שהזמן המקסימלי להגשת תובענה הוא שבע שנים. המבקש טוען בתגובה כי פרשנות המשיבה לפסק הדין בעניין סטויאנוב שגויה.
7. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, והתבקשה התייחסות הצדדים לכך, אנו דנים בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור, בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991.
אשר להכרעתנו
:
8. לאחר שעיינו בבקשה ובחנו את טענות המבקש ואת תגובת המשיבה הגענו לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל כך ש
תביעתו של המבקש ברכיב של דמי ההבראה לא התיישנה בעד התקופה של השנתיים האחרונות להעסקתו אצל המשיבה.
9. נסיבות העניין במקרה שבפנינו דומות לנסיבות כפי שנדונו בפסק הדין בעניין סטויאנוב, ועל כן המסקנה המשפטית הנגזרת מהן זהה. בפסק הדין בעניין סטויאנוב, דובר בשני מערערים, אשר הראשון עבד בחברה המעסיקה מחודש יוני 2001 עד פברואר 2003, והשני עבד מחודש יולי 2001 עד אוגוסט 2003. שניהם הגישו את תביעותיהם לבית הדין האזורי ביום 1.9.09, והחברה המעסיקה טענה בין היתר להתיישנות הרכיב של דמי הבראה. בפסק דין סטויאנוב נפסק מפי חברתי השופטת רונית רוזנפלד, כי כאשר התביעה הוגשה לאחר שהסתיימו יחסי העובד ומעביד, חלה עליה הוראת סעיף 7 להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום דמי הבראה שהוראותיו הורחבו בצו ההרחבה, ולשונה הוא:
"עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו".
בפסק דין סטויאנוב קבעה השופטת רוזנפלד, כי המועד בו קמה הזכות של העובדים לתשלום פדיון דמי ההבראה
הוא מועד סיום ההעסקה, ולא לפני 15.7.02. לכן, כאשר התביעה מוגשת לפני שחלפו שבע שנים מהמועד בו נולדה הזכות לפדיון, התביעה לעניין דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות להעסקתם של העובדים לא התיישנה
אף לא בחלקה.