השופט ס' ג'ובראן:
עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר, אזרח מדינת ניגריה, כי המשיב, משרד הפנים, יכיר בו כיהודי ויעניק לו אשרת עולה ואזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות).
העותר, יליד שנת 1965, נכנס לישראל באופן לא חוקי בשנת 2007 ופנה לנציבות האו"ם לפליטים (להלן: הנציבות) בבקשה להכיר בו כפליט ולמתן רישיון ישיבה בישראל. ביום 17.7.2008 נערך לעותר שימוע בנציבות בו הסביר למראיין כי הוא התגייר וכי הוא חלק מקהילה שחבריה יהודים בניגריה על אף שמנהיגה הוא כומר אוונגליסטי. ביום 29.12.2008 סורבה בקשתו של העותר על ידי הנציבות והוא נדרש לצאת מן הארץ. ביום 26.8.2009 הגיש העותר בקשה למקלט מדיני ביחידת המסתננים. בעקבות כך נערך לו תשאול ראשוני והופק לו רישיון ישיבה מסוג 2(א)5 לשלושה חודשים. רישיון זה הוארך מעת לעת עד ליום 28.4.2010. ביום 31.1.2010 נערך לעותר ראיון על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט (להלן: יחידת הטיפול) ובטרם ניתנה החלטה בעניינו פנה העותר ביום 18.3.2010 ללשכת מנהל האוכלוסין באשדוד שם הגיש בקשה לקבלת מעמד עולה. בקשה זו הועברה ביום 24.3.2010 לסוכנות היהודית לצורך בדיקת זכאותו למעמד מכוח חוק השבות. הסוכנות היהודית המליצה לדחות את הבקשה מאחר שבדיקתה העלתה כי בקשתו נסמכת על מסמכים המעידים כי הוא בן לשבט האיבו מניגריה ובני שבט זה לא הוכרו כיהודים על ידי הרבנות הראשית. ביום 14.4.2010 נדחתה בקשת העותר שהוגשה בפני הוועדה המייעצת לענייני פליטים כיוון שנמצא שהוא לא הוכיח שהוא עומד בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים. במסגרת החלטה זו נדרש העותר לעזוב את הארץ עד ליום 28.4.2010. ביום 29.4.2010 הגיש העותר ערעור על החלטה זו. ביום 9.6.2010 נמסר לעותר מכתב סירוב למתן מעמד עולה לאור תשובת הסוכנות היהודית. ביום 17.6.2010 הוצא צו הרחקה כנגד העותר והוא שוחרר עד להחלטת ועדת הפליטים בערעורו. ביום 11.8.2010 נדחה ערעורו על ידי הוועדה המייעצת לענייני פליטים. ביום 27.10.2010 פנה העותר בערר על החלטת הסירוב למתן מעמד עולה. ביום 16.5.2012 עוכב העותר על ידי יחידת האכיפה ושוחרר לאחר שהוסבר לו כי עליו להתייצב ביחידת האכיפה מדי שבוע עד למתן החלטה בעניינו. ביום 19.6.2012 התקבלה החלטה במטה רשות האוכלוסין לדחות את עררו וביום 25.6.2012, כאשר התייצב ביחידת האכיפה, בהתאם לתנאי שחרורו, הופנה ללשכת האוכלוסין באשדוד לקבלת החלטה בערר שהגיש. מאז אותו מועד נמנע העותר מהתייצבות ביחידת האכיפה כמו גם מהתייצבות בלשכת מנהל האוכלוסין. במועד 19.7.2012 התייצב ב"כ העותר בלשכת מנהל האוכלוסין וחתם על קבלת החלטת הסירוב.
מכאן העתירה שלפנינו. לטענת העותר, אימו וסבו יהודים ועל כן הוא זכאי לקבל מעמד עולה מכוח חוק השבות. לטענתו, החלטת המשיב שלא להעניק לו מעמד היא לקונית, לא מנומקת, בלתי סבירה ונוגדת את כללי הצדק הטבעי. העותר סבור כי מאחר והציג ראיות המוכיחות את זכאותו למעמד עולה, ביניהן תעודות ציבוריות, קמה לו "חזקת הזכאות" ונטל ההוכחה עובר לכתפי המשיב להביא ראיות שסותרות את בקשתו. עוד טען הוא כי החלטת המשיב אינה מבוססת על תשתית עובדתית ראויה. לבסוף טוען כי המשיב המתין תקופה בלתי סבירה, שאורכה למעלה משנתיים, כדי להפנות את העותר לבג"ץ 1850/93 אוניולו נ' משרד הפנים(13.12.1994) (להלן: פרשת אוניולו) הקובע כי בני שבט האיבו אינם יהודים.
לטענת המשיב, דין העתירה להדחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי שכן העותר הסתנן לישראל באופן לא חוקי וכן לא ניתן הסבר מדוע לא פנה בבקשה לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות טרם עלייתו לישראל. בהמשך לכך, לטענתו, יש לדחות את העתירה על הסף אף מחמת מעשה בית דין והשתק עילה. זאת, מכיוון שטענת העותר הנוגעת להיות יהודי מבוססת על השתייכותו לשבט האיבו אשר בית משפט זה דחה את הטענה כי הינם יהודים הזכאים למעמד מכוח חוק השבות. בהקשר זה מציין המשיב כי סוגיית בני שבט האיבו נידונה בשנית בשנת 2007 על ידי הרבנות הראשית אשר הגיעה למסקנה זהה. באשר לגופם של דברים, טוען המשיב כי העותר לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת זכאותו לקבלת אזרחות מכוח חוק השבות שכן המסמכים שהגיש אינם מספיקים. בהקשר זה מציין המשיב כי בתשאולו בפני ועדת האו"ם לפליטים ציין העותר שם של קהילה אחרת בניגריה מזו שציין בבקשתו לקבלת מעמד עולה.
לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה ובתשובה המקדמית של המשיב, מצאנו כי דין העתירה להידחות, בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.
טרם דיון נציין כי לא מקובלת עלינו טענת המשיב לפיה יש לדחות את העתירה בעילת הסף של "השתק עילה". בהקשר זה, הפניותיו של המבקש הן לפסקי דין שניתנו בהליכים אזרחיים. ואכן, זהו הענף המשפטי בו מצויה דוקטרינת "השתק העילה" ולא בכדי. אציין כי אף אם היה מדובר בעניינו בהליך אזרחי לא היה מקום לטענה זו שכן "הכלל השתק עילה קובע כי בית משפט לא יזקק לתביעה נוספת בין בעלי דין או חליפיהם, מקום שתביעה קודמת בין אותם בעלי דין המבוססת על אותה עילה, נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך ... הלכה זו תחול גם מקום שאין מדובר במי שהיה שותף להליך הראשון, אך הוא בעל זיקת עניין ... לדיון הקודם" (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18 (2001). ברי כי לא ניתן לראות בעותר כ"בעל זיקת עניין" לדיון הקודם, שהרי מדובר באדם נפרד ושונה, ללא הכרות עם הצדדים בתיק הנ"ל ובעל נסיבות אחרות, אשר שמורה לו הזכות כי יבחנו בפני בית משפט זה. דרך הבחינה, מימים ימימה, של עתירות הנוגעות בשאלה שנידונה קודם להן בהליכים אחרים היא באמצעות השאלה האם מתקיימת עילה המצדיקה לשוב ולבחון את הסוגיה העקרונית שהוכרעה בעבר, או שמא יש בהכרעה הקודמת כדי להביא למסקנה שלא מתקיימת עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. ויוזכר כי התעוררו בעבר הליכים בהם נדונה אותה הסוגיה פעמים מספר נוכח חלוף הזמן בין ההליכים, שינויים חברתיים המצדיקים את בחינתה של השאלה מחדש וכיוצא באלו טעמים, וראו לדוגמא בג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, סא (2) 202 (2006) ו- בג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה(11.1.2012); ובדומה, ראו בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591, 608 (1994) ו-בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (20.3.2013)).
יש לציין כי ראוי היה שבמכתב סירוב הבקשה שנמסר לעותר תפורט קמעה הסיבה בגינה נדחתה זכאותו לקבלת מעמד עולה, בשל חשיבותה של בקשה כזו עבורו.
עם זאת, במקרה שלפנינו ולאחר שעיינו בראיות שצורפו לעתירה, התרשמנו כי החלטתו של המשיב היא סבירה ולא מצאנו עילה להתערב בה. נדמה שהמשיב התייחס ברצינות הראויה לבקשתו של העותר והסתמך בהחלטתו על פרשת אוניולו שם נקבע כי:
"שר הפנים בחן את הבקשה והתייעץ בענין זה, שהוא מיוחד במינו ומורכב וקשה להכרעה מינהלית רגילה, במומחים לדבר, אנשי מחקר ומדע והרבנים הראשיים בישראל. על פי אלה נמסרה לו חוות הדעת, שאומצה על ידו, שאין ראיה בדוקה ומספקת לכך שבני שבט איבו הם אכן יהודים לכל דבר. המשתמע מחוות הדעת המלומדות, שוגשו לשר הפנים הוא, כי "אין כל יסוד הסטורי, הלכתי או לאומי, לראות בבני שבט האיבו יהודים במשמעות סעיף 4ב' לחוק השבות". חוות הדעת והמסמכים אשר הוצגו בפני שר הפנים מונחים בפנינו ולא נוכל לקבוע כי שר הפנים בהתייחסותו הרצינית לפניית העותר שגה בשיקול הדעת המסור לו, והגיע לכלל מסקנה שגויה. נהפוך הוא, על פני הדברים, נראה גם לנו כי על פי מכלול העובדות וחוות הדעת שהונחו בפני שר הפנים, הוא לא יכול היה להגיע למסקנה אחרת, מזו שהניעה אותו לדחות את בקשת העותר" (שם, פסקה 3-4).
עם זאת, המשיב לא הסתפק בהכרעה הנ"ל ושלח את בקשת העותר לבדיקה עצמאית בפני הסוכנות היהודית, אשר המליצה, על סמך חוות דעתה המקצועית, שאין להכיר בשורשיו של העותר כיהודיים. מכאן נדמה כי לא נפל פגם בהחלטת הרשות, ועל כן העתירה נדחית.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ז בניסן התשע"ג (27.3.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il