המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא:
העותר הוא נכה הסובל ממחלת ניוון שרירים ומרותק לכסא גלגלים ממונע. הוא נשוי, אב לשני ילדים ועובד כעורך-דין עצמאי. בעת הגשת העתירה התגורר העותר עם משפחתו בדירה בת ארבעה חדרים והיה מצוי בעיצומה של בניית בית מגורים חדש ומרווח. הוא פנה למשרד השיכון לקבלת סיוע לשם התאמת ביתו החדש למוגבלותו. משרד השיכון דחה את בקשתו. החלטתו התבססה על האמור בנוהל "סיוע לשיפור תנאי הדיור למוגבלים בניידותם". סעיף 4.1 לנוהל זה קובע, כי "הסיוע ניתן ליחיד או משפחה שבבעלותו/ה לא יותר מדירה אחת בעת הגשת הבקשה לסיוע"; ואילו בבעלות העותר היו, בעת הגשת הבקשה, הן הדירה שבה התגורר עם משפחתו והן הבית החדש שהיה בתהליך בנייה. בעתירתו ביקש העותר להורות למשרד השיכון להעניק לו את הסיוע חרף האמור בנוהל. טענתו העיקרית הייתה כי הנוהל לוקה בפגמים שונים ועל-כן חסר תוקף. כן טען להפליה בינו לבין נכים אחרים, שלטענתו קיבלו סיוע לשיפור תנאי מגוריהם חרף היותם בעלים של יותר מדירה אחת.
2. ביום 14.7.2003, משהובאה עתירתו לדיון לפני הרכב, הודיע העותר לבית-המשפט "כי לשם רכישת הדירה החדשה יהא עליו למכור הדירה בה הוא מתגורר עתה". לנוכח הצהרה זו החליט ההרכב לדחות את המשך שמיעת העתירה, וזאת כדי לאפשר לעותר לפנות למשרד השיכון בבקשה חדשה. ברם, גם משהגיש העותר את בקשתו החדשה, עמד משרד השיכון בסירובו להעניק לו את הסיוע; הפעם מנימוקים אחרים. ביום 4.4.2004 נדונה העתירה לפנינו. ביום 4.8.2004 ביקשנו ממשרד השיכון להשיב למספר שאלות שהפנינו אליו. לאחר קבלת תשובותיו ואת תגובת העותר החלטנו (ביום 12.12.2004) כלהלן:
בהחלטת ההרכב (הקודם) מיום 14.7.03 נדחה המשך שמיעת העתירה כדי "לאפשר פניה חדשה לוועדה המחוזית לסיוע בשיפור הדיור למוגבלים בניידותם", וזאת, בין היתר, על בסיס הודעת העותר בפני ההרכב "כי לשם רכישת הדירה החדשה יהא עליו למכור הדירה בה הוא מתגורר עתה". בתגובת העותר מיום 19.10.04 נאמר, כי "הדירה בה התגורר העותר עובר לבניית הבית נשוא העתירה, הועברה לחזקת אמו המתגוררת בה, והשלמת הליך מכירתה לא בוצעה פורמאלית, בשל סוגיית המיסוי". נבקש, אפוא, מן העותר להמציא לנו את כל המסמכים המעידים על עסקת המכר שנכרתה בינו לבין אמו (ושטרם הושלמה ברישום), וכן את המסמכים המעידים על תשלום תמורת המכר מאת האם לידי העותר ועל כך שהעותר השתמש בסכומים אלה כדי לממן את רכישת דירתו החדשה, כפי שהצהיר בבית-המשפט. בהיעדר איזה מן המסמכים האמורים יגיש העותר תצהיר ובו יפורטו הנימוקים לכך.
3. בתגובה להחלטה זו הגיש העותר תצהיר וצירף לתצהירו העתק מסמך הנושא את הכותרת "חוזה שכירות". התצהיר נערך ביום 21.12.2004 וחוזה השכירות נערך ביום 20.12.2004, משמע יום קודם לכן. מן החוזה עולה, כי העותר השכיר את דירתו לאמו, לתקופה שמיום 1.1.2005 ועד ליום 30.12.2015, בדמי שכירות של "שקל אחד, ששולם במעמד חתימת ההסכם". ובחלק המהותי של תצהירו הודיע העותר לאמור:
...
3. אין בידי מסמכים כמבוקש.
4. מדובר במערכת יחסים מורכבת של אם לבן, אשר בה אמון מוחלט, כבוד, והרגשת "אי כיבוד" ו"פגיעה" עת מבוקש מאם קשישה (בת 78 שנה) ומסורה לבן ("מסכן" כהגדרתה) לפעול באמצעות מסמכים.
5. ובפועל כספים הועברו, נעשה בהם שימוש לבניית הבית המותאם, והחזקה בדירה נמסרה לאימי. לצורכי מיסי ארנונה נחתם חוזה שכירות. החוזה הינו לתקופה המקסימלית האפשרית מבחינת שיקולי מס (עשר שנים פחות יום). והתמורה הנקובה בו לכל תקופה זו הינה 1 ש"ח בלבד. העתקו מצורף.
4. דעתי היא, כי די באמור בתצהירו של העותר כדי להוביל לדחיית עתירתו. מן התצהיר עולה בבירור, כי שלא בהתאם לכוונתו המוצהרת לפני בית-המשפט בישיבת יום 14.7.2003, דירתו הישנה של העותר, שבה אין הוא מתגורר עוד, לא נמכרה כלל; ובניגוד להצהרתו לפנינו, בהודעתו מיום 19.10.2004, אף לא ניתן לומר כי "השלמת הליך מכירתה לא בוצעה פורמאלית, בשל סוגיית המיסוי". הליך מכירתה של הדירה לא רק ש"לא הושלם פורמאלית", קרי ברישום בלשכת המקרקעין, אלא שהוא מעולם לא החל, שהרי לא ניתנה לגביו התחייבות בכתב לעשות עסקה במקרקעין, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. העותר - שכזכור הינו עורך-דין פעיל - רשאי היה, כמובן, להסכים עם אמו על-פה על מסירת החזקה בדירתו לידיה, בתמורה או שלא בתמורה. אך העותר לא היה רשאי להציג הסדר כזה לפני בית-המשפט כ"עסקת מכר", מבלי לגלות את העובדות לאשורן. "חוזה השכירות" שצירף העותר לתצהירו, אינו מעלה ואינו מוריד. אף מועד עריכתו של מסמך זה (ערב עריכת התצהיר) מעיד עליו בעליל, כי לא נועד לעגן עסקת מכר אמיתית שכרת המשיב עם אמו.
זאת ועוד: בהחלטתנו מיום 12.12.2004 נדרש העותר להמציא "את המסמכים המעידים על תשלום תמורת המכר מאת האם לידי העותר ועל כך שהעותר השתמש בסכומים אלה כדי לממן את רכישת דירתו החדשה". דרישה זו התבססה על הצהרת העותר, כי מכר לאמו את דירתו הישנה והשתמש בתמורת המכר למימון רכישת דירתו החדשה. לדרישה זו השיב העותר בתצהירו לאמור: "אין בידי מסמכים כמבוקש". ודי היה בחוזה שהתיימר לכרות עם אמו (שלפיה מסר לחזקתה את דירתו לתקופה בת עשר שנים חסר יום אחד, בתמורה לשקל אחד) כדי להסביר על שום מה אין בידו מסמכים היכולים להעיד על מכירת דירתו ושימוש בתמורת המכר לרכישת דירתו החדשה. אך הצהרתו כי אין בידו מסמכים, כאמור, לא מנעה מן העותר לשוב ולטעון (במקום אחר בתצהירו), כי "בפועל כספים הועברו" וכי "נעשה בהם שימוש לבניית הבית המותאם".
להצהרה תמוהה זו לא טרח העותר לספק הסבר כלשהו.
5. בנסיבות העניין, די בהיותו של העותר בעלים של יותר מדירה אחת כדי להצדיק את דחיית עתירתו. מטרתו של סעיף 4.1 לנוהל "סיוע לשיפור תנאי הדיור למוגבלים בניידותם" היא למנוע הענקת סיוע מתקציבה המוגבל של המדינה לנכים הנהנים מרווחה כלכלית ושידם משגת להתאים את דירת-מגוריהם לצורכיהם גם ללא סיוע ממלכתי. בעלות בשתי דירות מעידה, בדרך כלל, על הנכה שבידו להתאים את דירת-מגוריו לצרכיו באמצעיו הוא. הלוא ניתן לכאורה להניח, כי נכה שבבעלותו דירה נוספת יכול להשיג את האמצעים הנדרשים להתאמת דירת-מגוריו לצרכיו ממכירת דירתו הנוספת. לכלל זה ייתכנו, כמובן, חריגים. אך כל עוד הפעלתו אכן כפופה לחריגים, הריהו, כשלעצמו, כלל ראוי וסביר, ומשרד השיכון רשאי להנחות עצמו לפיו. אינני מתעלם מטענת העותר, כי נוהל הסיוע מחוסר תוקף. אך משנוכחנו, כי עניינו של העותר אינו נופל לגדר חריגים אפשריים לכלל האמור, אינני רואה מקום לדון בהשגותיו על תוקפו של הנוהל. הרי הוברר, כי בפועל עלה בידי העותר לממן את התאמת דירת-מגוריו לצרכיו באמצעיו הוא, מבלי שנדרש (ככל שהתיימר לטעון לפנינו) למכור את דירתו הקודמת. נמצא, כי בין אם הנוהל תקף ובין אם אינו תקף - ובכך אינני מכריע - לא הייתה הצדקה עניינית להעניק לעותר את הסיוע המבוקש; שאילו ניתן לו היה בהכרח ניתן על חשבונם של נכים אחרים הנזקקים לו באמת. לבסוף אוסיף, כי האמור בתגובות שהוגשו לנו מטעם משרד השיכון מעלה, כי גם לטענת ההפליה שהעלה העותר לא נמצא בסיס עובדתי.
6. דעתי היא, אפוא, כי יש לדחות את העתירה.
המשנה לנשיא (בדימ')
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש: