השופטת מ' נאור:
1. עתירה זו מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים באזור יהודה והשומרון אשר דחה את ערעורו של העותר על הכרעת דין מרשיעה שניתנה נגדו בבית המשפט הצבאי יהודה. העותר מבקש כי נבטל את פסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים ונורה על שמיעה מחדש של ההליך הפלילי שהוגש נגדו. זאת, לטענתו, עקב התנהלות פסולה של בית המשפט הצבאי אשר גרמה לו לעיוות דין.
2. העותר ער לכך שעתירות רבות שהוגשו נגד מערכת בתי המשפט הצבאיים באזור נדחו על הסף ולהלכה לפיה אין בית המשפט הגבוה לצדק משמש כערכאת ערעור על בית המשפט הצבאי לערעורים (ראו למשל: בג"ץ 1512/07 אבו רדאחה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.12.2007) והאסמכתאות שם; בג"ץ 5377/10 אבו רחמה נ' בית המשפט הצבאי לערעורים (טרם פורסם, 21.7.2010)). עם זאת, טוען הוא כי המקרה שלפנינו מצדיק חריגה מהכלל האמור. ואולם, מסקנתי היא כי אין הצדקה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בעניינו של העותר. עתה אפרט.
רקע עובדתי ודיוני
3. נגד העותר הוגש לבית המשפט הצבאי יהודה כתב אישום שאין צורך לעמוד על פרטיו. דיינו אם נציין שכתב האישום כלל 15 פרטי אישום ובהם ארבע עבירות של שוד. במסגרת ההחלטה בבקשת המעצר עד תום ההליכים ציין שופט המעצרים (השופט י' תירוש) כי אין בחומר הראיות תשתית ראייתית לכאורה לעבירות השוד. עם זאת, נוכח הראיות לכאורה לגבי העבירות האחרות ובהסכמה, הורה בית המשפט על מעצרו של העותר. המדינה לא ערערה על ההחלטה מכיוון שבסופו של דבר, כאמור, נעצר העותר.
4. בישיבה שהתקיימה ביום 11.2.2007, ניתנה תשובה לאישום בה הבהיר סנגורו של העותר, עו"ד בר-עוז, כי העותר כופר בכל העובדות הנוגעות לעבירות השוד. הסנגור טען כי התביעה צריכה לחזור בה מן האישומים בעניין השוד מכיוון ש"אין תשתית ראייתית".
5. ביום 21.3.2007 התקיים דיון הוכחות ראשון בתיק. לפני שנשמעו העדים, נרשם בפרוטוקול מפי הסנגור כי "בעקבות הערות ביהמ"ש, אשקול לייעל את הדיון, ולהגיש חלק מחומר הראיות". באותו יום על פי הנטען בעתירה נכנסו סנגוריו של העותר ללשכתו של נשיא בית המשפט הצבאי ביהודה, שכיהן כאב בית הדין במשפטו של העותר, וניהלו עמו שיחה, ללא נוכחות התביעה וללא שנרשם פרוטוקול (להלן: השיחה בלשכה). הטענה המרכזית בעתירה מופנית כנגד שיחה זו. העותר טען בעתירתו כי "במסגרת השיחה בלשכה הבינו הסנגורים כי אם יסכימו להגיש בהסכמה את חומר הראיות הנוגע לעבירת השוד ... יזוכה העותר לאור האמור בהחלטת בית המשפט הצבאי בבקשת המעצר עד תום ההליכים". לטענתו בעתירה, התנהלותו של בית המשפט הטעתה את הסנגורים לחשוב שאם יגישו את חומר הראיות הנוגע לעבירות השוד, יזוכה מהן העותר, וכי הצעותיו של בית המשפט השפיעו באופן פסול על שיקול דעתם של הסנגורים. על כך יורחב הדיבור בהמשך הדברים.
בשתי ישיבות נוספות, מיום 15.4.2007 ומיום 15.7.2007, הוצע שוב לסנגורים להגיש את חומר הראיות, אך לא ניתנה מצידם הסכמה לכך. בסופו של דבר, ובחלוף חודשים רבים מאז השיחה בלשכה, הסכימו הסנגורים, בדיון שהתקיים ביום 22.11.2007, להגיש את חומר הראיות הנוגע לאישומי השוד - מסדרי זיהוי תמונות בהם זוהה העותר כמבצע עבירות השוד - ולוותר על חקירת עדים הנוגעים למסדרי הזיהוי. כך עשו, על פי האמור בעתירה "באשר הבינו כי העותר יזוכה מעבירות אלו". בהכרעת הדין זוכה העותר רק מאישום אחד הנוגע לשוד, והורשע בכל יתר פרטי האישום. לגבי אחד מארבעת אירועי השוד ההרשעה הייתה ברוב דעות.
6. לאחר מתן הכרעת הדין נקטו הסנגורים במהלך יוצא דופן, וביקשו לבטל את הכרעת הדין. וכך נרשם מפי עו"ד בר-עוז:
"... ביקשתי לבטל את פסק הדין. לא מדבר עו"ד בר-עוז, הנושא זה לא ההרכב אלא הנאשם. הוא יושב ומקבל הנחיות, הוא חי מפיו של עו"ד שאמור לדעת חוק ומשפט, כשנשיא בית המשפט יודע על קיומה של החלטה סותרת, של השופט תירוש, אומר לו להגיש את החומר בהסכמה, והסנגור שקל לפעול על פי המתווה שהציע השופט תירוש.
... בישיבה מיום 22/11/07, קבלתי את הצעת ביהמ"ש מפי סגן הנשיא לצמצם את המחלוקת. גם ביום 21/3/07 אני אומר שאני אשקול את להגיש את חומר הראיות, אין מחלוקת על כך שביהמ"ש פונה לסנגור ואני שוקל. ביהמ"ש נכבד זה עשה טעות, כי היה צריך לדעת מה ההבדל בין ראיות לכאורה לבין שלב השני שהוא פסק הדין. ... אתם שמתם עצמכם כערכאת ערעור על החלטה השופט תירוש שקבע שאין ראיות לכאורה. על מנת לקבוע שאין ספק סביר צריך לשמוע עד. איך אפשר שלושה שופטים יושבים פה והולכים לשלוח אדם על עבירות שוד כי הסנגור טעה. אולי העד עיוור, או חירש, אתה לא יוכל לקבוע מעל לספק סביר. אין אפשר להטמיע את ההליך, כי מעבר לספק סביר חייבים לשמוע את העדות. ... אתם מרשיעים אדם שאין כל בדיקות נוספות כמו שקבע השופט תירוש. אם אתם אומרים, טעות, כשאני הגשתי את החומר יכולתם להזהיר אותי בלשכה. אם לא קיימות ראיות לכאורה, אף אחד לא יכול להפוך את זה. יש עיבוד של חומר, אזהרה ראשון פעמון לא צלצל, פעם שנייה התרועה כבר צריכה להגיע יותר למעלה. ... כאן לא היה הליך פלילי עיקרי. שלב המעצר עד תום ההליכים אינו קדם משפט. ביהמ"ש לא יכול מהימנות עדים. זה הליך פסול. יכול להיות שבשלב של ראיות לכאורה הרמת ההוכחה הנדרשת היא ראיות לכאורה שקבעתם על סמך אותם ראיות מעבר לספק סביר. אני טוען שפסק הדין הזה בטל ומבוטל. ... החלק המכריע לעניין השוד הוא בטל. לא נעשה כלום, לא בזבזו את זמנו של ביהמ"ש, נשמע את העדים המזהים, ביהמ"ש יבדוק אם הם עיוורים או חירשים. ביהמ"ש יכול לומר בהניחה לביהמ"ש לערעורים. אני מפנה לע"פ 5518/91. פה ביהמ"ש לא שמר על הריחוק. יעלה על הדעת שתרשיעו בן אדם רק על פי חומר ראיות כתוב."
בהמשך הדברים נרשם מפי בית המשפט כך:
"ביהמ"ש מעיר לצדדים כי לא קרא את החלטתו של השופט תירוש עד לאחר שניתנה הכרעת הדין, ונטענו טענות בנוגע להחלטה זו בפנינו. יובהר כי ביהמ"ש היה מודע באופן כללי להחלטה זו לאור דברי הסנגור במהלך הדיונים בפני ביהמ"ש אשר טרח לחשוף את תוכן החלטה זו בפני ביהמ"ש. אכן ביהמ"ש הציע לסנגור לאור טענתו כי נקבע שאין ראיות לכאורה, שיגיש את החומר, וביהמ"ש יכריע על סמך החומר על מנת ליעל את הדיון."
צטטנו קטעים נרחבים מהטענות. מה שחשוב להזכיר הוא כי עו"ד בר-עוז ציין בדיון זה את המילה "לשכה" רק בקשר לטענתו לפיה היה על בית המשפט להזהירו "בלשכה" מפני האפשרות שהעותר יורשע על סמך החומר שיוגש. השיחה בלשכה העומדת במרכזה של עתירה זו, בה לפי טענת העותר בעתירתו הבטיח בית המשפט כי העותר יזוכה, לא הוזכרה כאן לפי הרשום בפרוטוקול.
7. באותו יום ניתנה החלטה בבקשה. בית המשפט עמד על כך שבהתאם לסעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בית המשפט רשאי לנסות ולצמצם מחלוקות בין הצדדים. במסגרת זו, הציע בית המשפט לצדדים "בייחוד לאור עמדתו הנחרצת של הסנגור בנוגע לדיותו של חומר הראיות בעבירות השוד, להגיש את החומר ולמקד את טענותיהם ביחס לחומר זה בכל הנוגע למשקלו ולפגמים בעריכתו".
בית המשפט הבהיר בהחלטה זו כי הציע את אשר הציע בטרם ראה חומר ראיות כלשהו, וכי השיקול אם לקבל את ההצעה אם לאו היה של הצדדים. עוד הוסיף בית המשפט כי "אין לקבל את טענתו של הסנגור כאילו השתמע מהצעת בית המשפט שהוא רואה עצמו מחויב בדרך כלשהי להחלטתו של כב' השופט תירוש (בדיון בשאלת המעצר - מ.נ.) או שהוא מחויב לזכות את הנאשם".
בית המשפט דחה גם את טענת הסנגור לפיה היה על בית המשפט להזהיר אותו מפני האפשרות שהעותר יורשע על סמך החומר שהוגש בהסכמה וציין לעניין זה כי ברור שכל הסכמה להגשת חומר ראיות, כמו כל הסכמה על עובדות, יכולה להשפיע על אשמתו של הנאשם, והשאלה אם להסכים היא שאלה טקטית של הצדדים. בית המשפט קבע גם כי בהסכמתו להגיש את הראיות הנוגעות לשוד, דהיינו מסדרי הזיהוי, הסכים הסנגור לעובדה כי העותר זוהה במסדרי הזיהוי כמבצע עבירות השוד. אך, נותרה בידו הטענה כי נפלו במסדרי הזיהוי פגמים, ולכן משקלם כראיה נמוך, ולא ניתן להסתמך עליהם לשם הרשעה. כזכור, קיבל בית המשפט טענה זו ביחס לאחד מאירועי השוד וזיכה את העותר.
אין מקום, כך נקבע, שבית המשפט אשר בוחן את חומר הראיות לקראת הכרעת הדין יזהיר את הנאשם כי הוא עתיד להרשיעו, כשם שלא יזהיר את התביעה כי הוא עומד לזכות. עוד קבע בית המשפט כי בתגובה לבקשת התביעה בסיכומיה להרשיע את המערער, לא הביע הסנגור את התרעומת שהוא מביע עתה, אלא, בסיכומיו התייחס לגופו של עניין בלבד. בית המשפט דחה בהחלטתו את הבקשה החריגה לבטל את הכרעת הדין.
8. בגזר הדין הוטלו על המערער 8 שנות מאסר לריצוי בפועל והופעל מאסר על תנאי במצטבר, כך שסך הכול הוטלו על המערער 9 שנות מאסר לריצוי בפועל. עונש המאסר הוטל בחופף למאסר שהוטל על המערער בתיק אחר עליו נדון העותר בישראל לשש וחצי שנות מאסר בפועל.