פסק-דין בתיק א 89577/99

כללי

1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה  - 1975  (להלן: " חוק הפיצויים"). התובע, יליד 1950, נפגע בשתי תאונות דרכים כהולך רגל. הראשונה ארעה ביום 11.11.98, הנתבע 1 נהג ברכב הפוגע. השימוש ברכב בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 (להלן: " הפקודה"), היה מבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: " התאונה הראשונה"). השניה ארעה בדיוק חמישה עשר חודשים לאחר מכן, ביום 11.2.00, הנתבע 3 נהג ברכב הפוגע והשימוש ברכב היה מבוטח בהתאם לפקודה על ידי הנתבעת 4 (להלן: " התאונה השניה") אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעים לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בכל אחת מהתאונות, לפי העניין. המחלוקת היא על שיעור הנזק.

2. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התביעה נשמעו עדות התובע; אשתו, הגב' רחל קאשי; מר משה צירין, יועץ מס של התובע ומר אלי לוי, נהג בחברת כימיכלור. מטעם ההגנה נשמעו מר דוידי שמואל, מנהל חברת כימיכלור עד שנת 2005 ומר עופר שפיר, חוקר. פרופ' נוימן, מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, נחקר על חוות דעתו.

הנכות הרפואית

3. לצורך הערכת הנכות הרפואית שנגרמה לתובע עקב שתי התאונות מונו שלושה מומחים רפואיים על ידי בית המשפט. בתחום האורטופדי מונה ד"ר עמוס שינדלר, בתחום א.א.ג מונה ד"ר דורון הלפרין, בתחום הפסיכיאטרי מונה פרופ' נוימן.

4. ד"ר שינדלר בדק את התובע ביום 27.3.01 וקבע בחוות דעתו מיום 19.8.01 כי לתובע לא נותרה נכות רפואית בתחום האורטופדי עקב התאונות. ד"ר שינדלר ציין כי מעיון בחומר הרפואי המתייחס לעברו של התובע עולה כי התובע התלונן טרם התאונות תלונות רבות וחוזרות על כאבים והפרעות בעמוד השדרה הצווארי והמתני. הוא ציין כי התובע סובל ממגבלה קלה בהנעת עמוד השדרה הצווארי והמתני, אשר קיימת זמן רב לפני התאונות נשוא התובענה. הוא קבע כי אין במנגנוני התאונות המתוארים על ידי  התובע והחבלות הנטענות לעמוד השדרה כדי להסביר ולהצביע על קשר בין נכותו האורטופדית כיום, המתבטאת בהגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה, לאירועים הנדונים. באירועים לא הודגם כל נזק ממשי חדש לעמוד השדרה הצווארי או המתני, לא היו אלו חבלות במנגנון הגורם להפרעה בעמוד השדרה ואין קשר בין תלונותיו של התובע ובין התאונות. לכל היותר, נקבע,  היה באירועים כדי לגרום להחמרה זמנית וחולפת של מספר ימים. לאחר מכן חזר למצבו היציב שהיה עוד טרם התאונות.

5. ד"ר הלפרין בדק את התובע ביום 29.12.02 והגיש חוות דעתו ביום 29.6.03. התובע התלונן בפניו על כאבים באזניים, כאבי ראש וירידה בשמיעה, בעיקר בימין. ד"ר הלפרין ציין כי מבחינת עצמת הפגיעה אין עדות לפגיעות קשות במיוחד באף אחת משתי התאונות: אין עדות לאבדן הכרה, אין פגיעה גרמית או עדויות לחבלות חיצוניות בראש ובצוואר. ד"ר הלפרין קבע כי ההיתכנות של ירידה בשמיעה במתאר של טראומה מסוג זה אינה סבירה, הליקוי התחושתי העצבי משמאל אופייני יותר לחשיפה לרעש. בהתייחס לכאבי הראש וכאבי האזניים, ציין ד"ר הלפרין כי ניתן לראות בכך חלק מהסינדרום הפוסט טראומטי אך לרמת ליקוי מסוג זה לא נפסקים אחוזי נכות רפואית.

6. פרופ' נוימן בדק את התובע ביום   24.3.01  והגיש חוות דעתו ביום 1.4.02. התובע התלונן בפניו כי מאז התאונה הראשונה כמעט שלא עבד ולא הצליח לחזור לעבודתו והחל לקבל טיפול פסיכיאטרי. התאונה השנייה, טען התובע, החמירה מצבו במידה רבה, הוא חושב בלי הרף על שתי התאונות, סובל מכאבים, עצבני, מדוכא, בוכה בקול רם לעיתים קרובות, מסתכסך עם אשתו וילדיו. אשתו תארה מחשבות רדיפה, חשדנות כלפיה, התפרצויות בכי. בבדיקה אצל פרופ' נוימן תוארו התפרצויות בכי קולניות שהתובע לא ניסה לרסן. גילה מתח, דיכאון וכעס רב. נמצאו הפרעות חשיבה בעלות תוכן פרנואידי, התובע סיפר שהמכונית בתאונה הראשונה "רדפה" אחריו. פרופ' נוימן ציין כי לאורך כל הבדיקה ניכר שהתובע עושה אידיאליזציה של מצבו לפני התאונה ושולל בעיות כלשהן, כולל בעיות בריאות, בשנים שקדמו לתאונה הראשונה. צוינו הפרעות בריכוז שגורמות להפרעות בזיכרון וכן הפרעות בשיפוט.  פרופ' נוימן ציין כי בתיעוד הרפואי נמצאו עדויות כתובות על הימצאות בעיות והפרעות נפשיות בתקופה שקדמה לתאונה הראשונה. נמצאו רישומים רבים המצביעים על בעיות והפרעות גופניות שאת חלקן ניתן לייחס למצב נפשי של מתח וחרדה, החל משנת 1975, כאשר בשנת 1977 הופנה לבדיקה פסיכיאטרית, אך סרב ללכת. במהלך השנים רישומים רבים על כאבי ראש, מכות בראש ואי יכולת לעבוד בגלל כאבי הראש, קוצר נשימה, אבדן הכרה והתעלפויות. ביום 21.5.98 (כחצי שנה לפני התאונה הראשונה) נמצא תאור של קטטה עם שכן וביום 16.11.98 (חמישה ימים לאחר התאונה הראשונה) שוב אירוע של קטטה עם שכן ותלונות על סחרחורת, כאבי גב ואזניים.

התובע נבדק לראשונה על ידי פסיכיאטר ביום 29.11.99 (כשנה לאחר התאונה הראשונה) ונרשמו לו תרופות הרגעה, נוגדי דיכאון ותרופת שינה.  מאז החלו תלונות לפסיכיאטר בעניין מחשבות הקשורות בתאונה, פחדים לחצות כביש, בעיות שינה, רגזנות. ביום 22.2.00 נבדק התובע אצל פסיכיאטר לאחר התאונה השניה ובהמשך הוחל במתן תרופה אנטי פסיכוטית. תוארו שוב מחשבות רדיפה ופחדים מתאונות, חוסר שינה, בכי, עצבנות.

7. פרופ' נוימן קבע בחוות דעתו כי לתובע היו בעיות והפרעות נפשיות עוד לפני התאונות, כאשר באחד המסמכים אובחן כסובל מהפרעת חרדה נוירוטית. הוא ציין כי אירועי התאונות לא יכולים להיות מוגדרים כאירועים טראומטים המביאים להפרעת דחק פוסט טראומטית במובן המקובל, שהרי התאונות לא היו קשות, מאיימות או קטסטרופליות באופן חריג. עם זאת, נטייה לרגישות כמו קווי אישיות או עבר קודם של מחלה נוירוטית יכולים להוריד את הסף להתפתחות התסמונת או להחריף את מהלכן. פרופ' נוימן ציין כי התובע הרבה בעברו לבקר אצל רופאים והתלונן רבות על כאבי ראש, סחרחורות, התעלפויות, לחצים בחזה, תאונות עבודה חוזרות, תאונת דרכים, קטטות עם שכנים, מיחושים אורטופדיים ועוד. הוא לא אובחן כסובל ממחלה גופנית מסוימת. לכן, לדעת פרופ' נוימן, יש לייחס חלק ניכר מביקוריו במרפאות, מהבדיקות שעבר ומביקוריו בחדרי המיון למצב נפשי של מתח, חרדה וחוסר איזון נפשי בשנים שקדמו לתאונה הראשונה.

8. פרופ' נוימן ציין בחוות דעתו כי התובע הגיב לתאונות בתסמונת נפשית שיש בה סימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומטית: כאבי ראש, נדודי שינה, מחשבות חוזרות על התאונה, ירידה בסף הגירוי וההתפרצויות, סכסוכים בעיקר עם בני משפחתו והסתגרות. אמנם חלק גדול מסימנים אלו היה קיים כבר בעבר, אך לאחר התאונה הראשונה הייתה החרפה שהביאה להפסקת תפקודו ולדיכאון. לאחר התאונה השנייה חלה החמרה נוספת במצבו ותוך זמן קצר הופיעו סימנים של מצב פסיכוטי ופרנואידי. מצב פסיכוטי אינו מהווה חלק מהפרעת דחק פוסט טראומטית אך הוא מהווה סיבוך נדיר מאד שיכול להופיע בהמשך להפרעת הדחק. התובע החל לקבל טיפול תרופתי למצב הפסיכוטי. גם בבדיקה, ציין פרופ' נוימן, התובע גילה סימנים של חשיבה פרנואידית, מוזרות, התקפי בכי, תוקפנות כלפי אשתו והפרעות בשיפוט. פרופ' נוימן קבע כי התובע אינו מסוגל במצבו הנפשי הנוכחי לתפקד בעבודה, במשפחה ובחברה . למעשה, קבע פרופ' נוימן, הוא זקוק לאישפוז פסיכיאטרי לצורך קבלת טיפול רפואי  אינטנסיבי יותר ממה שמקבל במרפאה, שביקוריו בה הם מאד נדירים - אחת למספר חודשים. פרופ' נוימן ציין כי מהמידע שנמסר לו, על אף בעיותיו הנפשיות לפני התאונות התובע תפקד בצורה תקינה למדי במשך כל השנים עד התאונה הראשונה. פרופ' נוימן העריך את נכותו הרפואית בתחום הנפשי לאחר כל תאונה בשיעור של 30%, כאשר מחצית מכך יש לזקוף למצבו הנפשי לפני התאונות, כך שהנכות שנגרמה עקב כל תאונה עומדת על 15%, לפי סעיף 34 ב' ו - ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. סך כל נכותו הנפשית, אם כן, הועמדה על 60%, כאשר לכל תאונה תרומה של 15%.

9. פרופ' נוימן הוזמן להיחקר על חוות דעתו. פרופ' נוימן הבהיר כי הוא תמיד לוקח בחשבון אפשרות שמדובר בחיפוש אחר רווח משני. עם זאת, הוא ציין כי אינו סבור כי מדובר בהתחזות של התובע: " אני מאמין שיש גם תהליך של הגזמה, אבל אינני חושב שיש התחזות. יש הבדל. התחזות זה אדם בריא. פה מדובר באדם חולה שמנסה להרשים בנזק שנגרם לו...לא בלט לי שהוא עושה הצגות" (עמ' 11 שורה 5 ואילך, עמ' 3 שורות 26-30). הוא ציין כי לולא היה נפגע התובע בשתי התאונות הוא היה שייך לקבוצת ההפרעות הנפשיות החרדתיות, בעטיין הלך התובע לרופאים, כאשר לא נמצא בסיס אובייקטיבי לתלונות (עמ' 4 שורות 3-7).  לעניין התאונה הראשונה, כאשר כשנה לאחריה לא התלונן התובע על בעיות בתחום הנפשי, השיב פרופ' נוימן כי אכן " זה תמוה" (עמ' 4 שורות 29-30) וכי הקשר הסיבתי " בעייתי" (עמ' 5 שורות 7-10) אך הסביר כי יש מצב של " ריגוש סנטיזציה", רגישות גוברת. פרופ' נוימן הבהיר כי למרות הבעייתיות לעניין הקשר הסיבתי בין המצב הנפשי ובין התאונה הראשונה עדיין הוא סבור כי קיים קשר סיבתי כזה  לאור התלונות לאחר התאונה הראשונה, אם כי מדובר בתלונות שהופיעו במועד מאוחר יחסית (עמ' 7 שורות 18-23). פרופ' נוימן הוסיף וציין כי דווקא התאונה השניה נראית לו קלה יותר וכי הבהלה בתאונה הראשונה הייתה גדולה יותר (עמ' 8 שורות 27-30), אם כי " שתיהן היו תאונות בנאליות וקלות" (עמ' 9 שורה 2). פרופ' נוימן ציין כי 60% נכות נפשית " זה אדם שלא מסוגל לעשות שום דבר, הוא אמור להיות מאושפז" (עמ' 9 שורה 6, עמ' 15 שורה 22), כאשר ההבדל בין 30% ובין 60% הוא " איכותי ולא רק חשבונאי" (עמ' 9, שורה 8). פרופ' נוימן עמד על דעתו כי התרומה של כל אחת מהתאונות להחמרת מצבו של התובע היא שווה (שם, שורה 17) וכי לא ניתן להפריד בין תרומת שתי התאונות (עמ' 15 שורות 25-30). פרופ' נוימן הוסיף וציין כי לא היה ממליץ לאדם במצבו של התובע לעבוד, לא היה ממליץ לו לנהוג ובודאי לא להוביל חומרים מסוכנים עקב הסיכונים הטמונים בכך (עמ' 18 שורות 10 - 15). פרופ' נוימן המליץ על אשפוז של 6-8 שבועות, מעקב בהיקף של פעם בחודש חודשיים והקפדה על נטילת תרופות, על מנת להשאירו ברמת נכות של 60% (עמ' 19 שורות 1-6).

10. כל  הצדדים טענו בסיכומיהם כי יש לאמוד  את הנכות הרפואית שנגרמה לתובע עקב כל אחת מהתאונות תוך התערבות בקביעת המומחה פרופ' נוימן. ב"כ התובע טוענת כי אין לזקוף 30% נכות על חשבון עברו של התובע, בהעדר מסמכים רפואיים תומכים ובהעדר כל טיפול בתחום הנפשי לפני התאונה הראשונה, מעבר למסמך בודד של רופא המשפחה משנת 1977. נטען כי ייחוס 30% נכות לעברו של התובע אינו מתיישב עם תפקודו לפני התאונה הראשונה ועם העדר תיעוד בתחום הנפשי, כאמור.

11. ב"כ הנתבעים 1-2 טוען כי אין לייחס לתאונה הראשונה נכות רפואית של 15% כפי שקבע המומחה. נטען כי שנה תמימה לאחר התאונה לא פנה התובע בתלונות בתחום הנפשי. נטען כי המומחה עצמו אישר כי שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה הראשונה ובין מצבו הנפשי של התובע כיום היא בעייתית. נטען כי חמישה ימים לאחר התאונה הראשונה היה התובע מעורב בקטטה עם שכן וייתכן שהקטטה גרמה לאותן תלונות שהופיעו לאחר התאונה הראשונה. נטען כי התאונה הראשונה הייתה קלה ביותר. נטען כי התובע הציג מצג שווא לפסיכיאטר המטפל בקופת חולים. נטען כי התלונות החדשות שהופיעו כשנה לאחר התאונה הראשונה  אינן סבירות, כפי שאישר המומחה בעצמו. נטען כי יש בתלונותיו של התובע כדי להעיד על ניסיון לחפש רווח משני, התרשמות לה היה שותף אף הפסיכיאטר שבדק את התובע במוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעתו לקביעת נכות כללית. נטען כי התובע המשיך בעבודתו עוד לאחר התאונה הראשונה, בניגוד למה שאמר לפרופ' נוימן. כל אלו, טוען ב"כ הנתבעים 1-2, מביאים לכך שאין לייחס לתאונה הראשונה כל חלק בנכותו הנפשית של התובע. לחילופין, נטען, יש לקבוע כי התאונה השנייה היא המכרעת מבחינת הנכות הרפואית, שהרי רק לאחריה החל התובע להתלונן על מחשבות רדיפה והופיע מצב פסיכוטי פרנואידי. גם התובע עצמו ייחס את המשקל המכריע למצבו לתאונה השנייה, נטען.

12. ב"כ הנתבעים 3-4 טוענת כי בהתאם לעדות המומחה התאונה הראשונה הייתה דווקא המכרעת וכי בעניין זה אין לייחס לעדות התובע עצמו משקל אלא למסמכים הרפואיים ולחוות דעת המומחה. עוד נטען כי בכל מקרה  לתאונה השנייה הגיע התובע כאשר באמתחתו כבר 45% נכות (30% מעברו ו - 15% מהתאונה הראשונה), כך שיש לקבוע שנכותו בגין התאונה השנייה נגזרת מסך בריאות של 55% בלבד, דהיינו 8.25% נכות.  

13. חוות דעתו של מומחה רפואי אשר מונה על ידי בית המשפט היא אמנם ראיה במסגרת כלל הראיות, כאשר שיקול הדעת הסופי וההכרעה הסופית בשאלת הנכות הרפואית מסורים לבית המשפט, אך, ככלל, בית המשפט לא ימהר להתערב במסקנות חוות דעת המומחה הרפואי שמונה על ידו, במיוחד כאשר הבסיס העובדתי למסקנות חוות הדעת לא התערער או לא נמצא חסר. ככלל, יש לסמוך על הניסיון המקצועי ועל הידע המקצועי של המומחה שידע לבדוק, למיין ולסנן את המידע שנמסר לו, על סמך בדיקות שערך, על סמך החומר הרפואי שקיבל  ועל סמך התרשמותו המקצועית. ראה לעניין זה: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח' , פ"ד מז(5) 170; ע"א 4445/90 עמיגור נ' מיוסט, דינים עליון לד 611 ; ע"א 680/87 המגן נ' אליהו, פ"ד מו(4) 154; ע"א 8288/00 קרנית נ' סאמי , דינים עליון ס 17; רע"א 5638/95 מגדל נ' שמור , פ"ד מט(4) 865; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב , תק-על  2005  (4) 1724 וראה לאחרונה ע"א 9598/05 ממן נ' המגן ואח' (28.3.07). 

14. בענייננו - לא מצאתי לנכון לסטות מהכלל האמור. המומחה בענייננו התייחס במסגרת חוות דעתו, תוך השלמות והסברים נרחבים במהלך חקירתו בבית המשפט, לכלל התהיות והספקות אשר עולים במסגרת סיכומי הצדדים. הוא הסכים כי מדובר בשתי תאונות קלות, אפילו בנאליות, כפי שכינה אותן. הוא היה מודע לכך  וציין באופן מפורש כי תאונות מסוג זה אינן נחשבות בדרך כלל כאירועים טראומטיים ובדרך כלל אינן מביאות לתסמונת פוסט טראומטית ובודאי לא למצב פסיכוטי פרנואידי. עם זאת, ציין,  מדובר במצב מיוחד וזאת לאור מצבו הקודם של התובע, כאשר לתובע היה עבר רפואי של מתח, חרדה וחוסר איזון נפשי, למרות שלא היה בטיפול פסיכיאטרי בשנים שלפני התאונה הראשונה. מצבו הנפשי החרדתי של התובע, בהתאם לחוות דעת המומחה, התבטא בפניות רבות מאד, חוזרות ונשנות, לבדיקות רפואיות ותלונות שונות על מיחושים גופניים שונים, ללא ממצאים אובייקטיביים ממשיים. המומחה היה מודע לכך שהפניה הראשונה לטיפול פסיכיאטרי הייתה רק כשנה לאחר התאונה הראשונה, הסכים כי יש לתמוה על כך אך עדיין קבע כי אין בכך כדי לשלול קשר סיבתי בין הממצאים בבדיקת הפסיכיאטר לאחר התאונה הראשונה ובין אותה תאונה. המומחה הסביר כי לאחר התאונה השניה הופיע מצב פסיכוטי פרנואידי, המהווה אמנם סיבוך נדיר מאד להפרעת דחק פוסט טראומטית אך הופיע כתוצאה מהתאונה. המומחה נשאל שאלות רבות על ידי הצדדים בקשר לתרומת כל תאונה לנכות הרפואית ועמד על חוות דעתו כי יש לייחס לכל תאונה תרומה שווה למצבו הנפשי של התובע, כאשר למרות העדר תיעוד על טיפול פסיכיאטרי לפני התאונה הראשונה, יש לקבוע נכות קודמת בתחום הנפשי בשיעור 30%. הוא הסביר כי ההבדל בין 30% נכות ובין 60% נכות אינו כמותי אלא איכותי, דבר המסביר את הטענה בדבר תפקוד תקין של התובע לפני שתי התאונות בעוד  שמצב של 60% נכות הוא מצב של העדר תפקוד. המומחה הופנה לחוסר מהימנותו של התובע אשר לא סיפר על מצבו הרפואי כפי שמשתקף בתיקו הרפואי העשיר טרם התאונות, הסביר כי היה מודע לאפשרות של ניסיון לרווח משני  אך עמד על דעתו כי אין מדובר בהתחזות אלא מדובר בהגזמה, שאינה שוללת את קיום הפגיעה והנכות.

15. בפני המומחה, אם כן, עמדה תשתית עובדתית מלאה, הן לעניין מצבו הרפואי של התובע לפני שתי התאונות, הן לעניין מצבו בתקופה שבין שתי התאונות והן לגבי התקופה שלאחר התאונה השנייה. הוא התייחס לכל השאלות והספקות שהועלו על ידי הצדדים והסביר את חוות דעתו בהתייחס לכלל השאלות שהתעוררו. עיינתי בתיקו הרפואי של התובע בהתייחס לכל התקופות הרלוונטיות, עיינתי בחוות הדעת ובתשובות לחקירתו של המומחה בבית המשפט. שמעתי גם את עדותו של התובע בבית המשפט, אשר לוותה בהתפרצויות בכי רבות ובחנתי את התנהגותו. לא אוכל לקבוע כי מדובר בהתחזות, כפי שחושדים הנתבעים, ולא אוכל לקבוע כי מומחה בית המשפט טעה בקביעותיו המצויות בתחום מומחיותו. אכן מדובר במקרה בלתי שגרתי. מדובר בשתי תאונות קלות, אשר בגינן  לא נותרו נכויות רפואיות בתחומים אחרים כלשהם ואשר הציפייה הסבירה הייתה  כי לא תותרנה כל נכות רפואית גם בתחום הנפשי. בניגוד לציפייה זו הפסיק התובע לתפקד כמעט לגמרי לאחר התאונה הראשונה, מצבו הנפשי הדרדר, עד אשר הגיע לאחר התאונה השנייה למצב פסיכוטי. דווקא במקרה בלתי שגרתי כזה אני מוצאת לנכון לתת משקל רב לחוות דעת מומחה בלתי תלוי ולניסיונו של מומחה זה בתחום הערכת נכות פסיכיאטרית. איני מוצאת כל מקום להתערב בקביעות המומחה הנסמכות על התיעוד הרפואי, על בדיקתו את התובע, על הידע המקצועי שלו ועל ניסיונו.

16. יש לזכור כי במשפטנו מוכרים חריגים למבחני הסיבתיות המשפטית ובמיוחד כאשר מדובר בהיקפו של נזק, להבדיל מתהליך גרימתו ומסוגו. לגבי שני האחרונים נשמרת ככלל, למעט חריגים שהוכרו, הדרישה כי אלו יהיו צפויים. לעומת זאת, כשמדובר בהיקף הנזק בולטת הנטייה לכלול בתחום האחריות גם סיכונים שאינם צפויים. החריגים המוכרים במשפטנו לדרישת צפיותו של היקף הנזק כוללים את כלל " הגולגולת הדקה" וכן כלל נוסף של " החמרת הנזק" או " החמרת מצב קיים".  על פי עקרון הגולגולת הדקה, חייב המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל נזק שנוצר בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים. המזיק יהא אחראי גם לנזקים בלתי צפויים שמקורם בחולשותיו המוקדמות והבלתי צפויות של הניזוק. בסיטואציה קלאסית של גולגולת דקה מקובל לומר שהנפגע לא סבל מנזק כלשהו לפני העוולה, אלא שמעשה העוולה הביא לנזק גדול יותר מאשר היה נגרם על ידי העוולה אצל נפגע היפותטי אחר, שאינו בעל גולגולת דקה. במקרים אחרים מקובל להשתמש בכלל של גולגולת דקה מקום בו לא ניתן להפריד בין מצבו הקודם של הנפגע ובין מצבו לאחר התאונה. חריג נוסף לכללי הסיבתיות הוא, כאמור, מצב של החמרת הנזק, או החמרת מצב קיים, בו סובל הנפגע מנזק מוקדם, העוולה גורמת להחמרת נזק זה,  והבעייתיות מתעוררת בהבחנה בין הנזק שנגרם כתוצאה מהעוולה ובין זה שהיה קיים עוד טרם ביצועה.

וראה לעניין זה: ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר ואח' , פ"ד יח(4)701; ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם ז"ל (14.12.06); ע"א 785/80 עיריית פתח תקווה נ' צרפתי , פ"ד לח(3) 39; ע"א 8109/95 קרנית נ' שלומית גינת, פ"ד נב(5) 637; ע"א 5404/98 גזית נ' גם זו לטובה ציון  תק-על 2005(2) 4017 ; ע"א 8109/95 קרנית נ' גינת, פ"ד נב(5) 637; ע"א (י-ם) 5778/04 המגן ואח' נ' אבו ריאש תק- מח 2005(2) 1707; ת.א (ת"א) 1963/94 קורדוף נ' אררט בע"מ ( 11.8.03); ת.א. (ת"א) 1078/01 גויטע אושרת נ' המגן ואח' (3.12.06) ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף , מהדורה חמישית, 2003, כרך ב', עמ'  1725 ואילך; י' גלעד, א' גוטל, "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי - מבט ביקורתי" משפטים לד(2) תשס"ד 385, 392- 395.

17. ב"כ התובע הפנתה לעקרון הגולגולת הדקה  במהלך טיעונה על פיו יש לזקוף את מלוא הנכות הרפואית לתאונות. ב"כ הנתבעים 1-2 טוען כי אין מדובר כלל בענייננו בסיטואציה של גולגולת דקה שהרי המומחה קבע בדיוק מה הנזק שנגרם בתאונות ומה היה המצב טרם התאונות ולכן מדובר בנזקים הניתנים להפרדה.