1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעים עקב חבלות שנעשו בזדון במסגרת מספר אירועים בתקופה שבין אוקטובר 1999 ועד ינואר 2001. התובעים טוענים כי הנתבע אחראי לפצותם בגין הנזקים שנגרמו בכל האירועים. הנתבע מכחיש אחריותו זו. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התביעה העיד התובע 1 (להלן: "
התובע"); מר איתן נוימן, חוקר פרטי ומר יעקב ברקמן, שמאי, אשר הגיש חוות דעת מומחה לעניין הנזק. הנתבע העיד לעצמו.
2. באשר לחלק מהעובדות הרלוונטיות אין מחלוקת בין הצדדים ונסקור עובדות אלו להלן. התובעים הם זוג נשוי, עורכי דין, המנהלים משרד משותף. בין לקוחותיהם הייתה הגב' סבינה סלייטר. בשנת 1991 התגלע סכסוך בין הגב' סלייטר ובין הנתבע, שמאי מקרקעין במקצועו, ואביו בקשר לבניה על הגג בבניין משותף בו היו לגב' סלייטר ולנתבע ולאביו דירות. הגב' סלייטר הגישה כנגד הנתבע ואביו תביעה אזרחית בבית משפט השלום בת"א (ת.א. 28730/91). במסגרת התביעה ביקשה הגב' סלייטר גם סעד של צו הריסה כנגד הבניה שבנו הנתבע ואביו. פסק הדין ניתן ביום 28.5.98. במסגרת פסק הדין חויבו הנתבע ואביו בפיצויים לגב' סלייטר אך לא ניתן סעד של צו הריסה. הגב' סלייטר, באמצעות התובעים, הגישה ביום 7.7.98 ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל - אביב (ע"א 3494/98) והליכי הערעור החלו להתנהל. יש לציין עוד כי הגב' סלייטר הגישה באמצעות התובע תלונה כנגד הנתבע בגין בצוע עבודות בניה בסטיה מהיתר והנתבע הורשע בעבירה זו בשנת 1991. בנוסף, הגיש התובע בשנת 1991 לערך כנגד הנתבע תלונה במשטרה על זיוף חתימה בקשר לתיק סלייטר, תלונה שנמצאה לא נכונה ונגנזה בשנת 1992 "מחוסר אשמה".
3. במקביל, החל משנת 1999 לערך, טיפל התובע בגביית חוב מאת חברה שמנהלה היה אדם בשם יעקב אלגלי. החברה פורקה והתובע המשיך בהליכים אישיים כנגד מר אלגלי עצמו. במסגרת הליכים אלו מונה התובע ככונס נכסים לביתו של מר אלגלי והחל בהליכים למכירת הבית. מר אלגלי, לעדותו של התובע, אמר לתובע עוד במסגרת הדיונים בבית המשפט כי הוא לא ימכור את ביתו (עדות התובע במשטרה מיום 1.1.01).
4. במאי 1999 החלו התובעים לסבול מהטרדות טלפוניות. תחילה הטלפון היה מצלצל ונסגר מיד לאחר מענה. לאחר מכן המטלפן היה לוחש בטלפון ומאיים על התובעים. במסגרת האיומים הטלפונים נאמר : "
אתה לא תמכור את הבית שלי, אני אחסל אותך". התובעים הגישו תלונה במשטרה כנגד מר אלגלי ואשתו. הגב' אלגלי הוזהרה. לאחר מכן, במהלך שנת 1999, פסקו ההטרדות הטלפוניות.
5. ביום 21.10.99 הושחתה לראשונה מכונית התובעים, אשר נרכשה ביולי 1998, בעת שחנתה בחצר ביתם בישוב אלקנה. על המכונית נשפכה חומצה. לאחר מכן ארעו מקרים נוספים של מעשי נזק למכונית, רוב המקרים ארעו בחנייה התת קרקעית בבנין מגדלי התאומים ברמת גן, שם מצויים משרדי התובעים, מיעוטם בחצר ביתם באלקנה. ברוב המקרים נגרם נזק לצמיגי המכונית על ידי חיתוכם במכשיר חד, בחלק מהמקרים על ידי שפיכת חומצה על הרכב, שבירת אנטנה וחריצת שמשת הרכב. התובעים התלוננו במשטרה כנגד מר אלגלי בעניין בצוע מעשי הנזק.
6. בשלב מסוים הזמינו התובעים באמצעות חוקר פרטי התקנת מצלמה נסתרת בסמוך לחנייה במגדלי התאומים. ביום 2.12.99 הותקנה מצלמה. היא הוסרה ביום 2.1.00. ביום 16.12.99 וביום 2.1.00 נוקרו ארבעת צמיגי מכונית התובעים ונחרצה שמשת הרכב. המעשים בשני המועדים צולמו במצלמה הנסתרת. בקלטת נראה אדם מגיע למכונית התובעים ומנקר את צמיגיה ובמועד אחד אף שורט את שמשת הרכב. באחד מהמועדים חבש אותו אדם כובע מצחיה.
7. התובע, לאחר שצפה בקלטת לגבי שני האירועים, הודיע למשטרה כי האדם הנראה בקלטת הוא מר אלגלי. במכתבו מיום 20.12.99 למשטרת ישראל התרעם מדוע המשטרה לא פועלת כנגד מר אלגלי למרות שהמציא קלטת המתעדת את מעשיו. התובע רשם במכתבו: "
המצאתי ראיות ברורות לזהותו של העבריין...הסברתי שהעניין דחוף וכי, על מנת למנוע מכירת בית מגוריו, הנ"ל עלול לגרום נזקים חמורים יותר וגם לפגיעה בגוף ובנפש...חרף הראיה הברורה שהמצאתי, עד עתה המשטרה לא פעלה למעצרו של האיש..."
8. לאחר הארוע מיום 2.1.00 החליט התובע להתפטר מהטיפול בתיק של מר אלגלי. ביום 3.1.00 פנה התובע לראש ההוצאה לפועל. במכתבו ציין כי מאז שהחל לטפל בתיק סבל מאיומים והתנכלויות מצדו של מר אלגלי: הטרדות טלפוניות על כך שלא ימכור את ביתו ונזקים לרכבו. לאור כך ביקש להפסיק טיפולו בתיק.
9. מעשי הנזק לרכב התובעים לא פסקו גם לאחר ההתפטרות. בתאריכים 11.1.00, 16.1.00, 5.3.00, 22.6.00, 5.10.00, 6.10.00, ו- 7.12.00 בוצעו מעשי חבלה ברכב, הן בחניית בית התובעים באלקנה והן בחנייה במשרדם, מעשים הכוללים השחתת הצבע על ידי שפיכת חומצה וניקור הצמיגים.
10. ביום 1.1.01 מסר התובע הודעה במשטרה לגבי האירוע מיום 7.12.00. במסגרת הודעתו ציין כי הוא סבור כי המעשים בוצעו על ידי מר אלגלי. הוא הסביר כי מעשה נזק ברכב היה מתבצע בדיוק לאחר שהיה התובע מבצע פעולה כלשהי שקשורה למכירת ביתו של אלגלי. הוא ציין כי כאשר התקין את המצלמה בחניון משרדו, "
בכוונה שלחתי שני מכתבים לעורכי הדין שלו בענייני המכירה של הדירה בלי שהיה צורך במכתבים האלה, מתוך הנחה שבעקבות המכתבים הוא יבוא להשחית את המכונית ויהיה אפשר לצלם אותו ואכן כך קרה...לפחות לגבי שני המקרים בהם הייתה מותקנת מצלמה נסתרת גם בתאריך 16.12.99 וגם בתאריך 2.1.00, בשני המקרים לפני כן כתבתי מכתבים לאשתו בענין
המכירה של הבית". כאשר נשאל התובע במסגרת מתן הודעתו במשטרה אם יכול להיות מישהו אחר שעשה את המעשים האלה השיב כי "
יש בחור בשם שטיימץ שאני מבקש נגד צו הריסה על בניה שהוא בנה בגג... הוא לא איים עלי, לא נראה לי שהוא אדם שיכול לעשות את מה שנעשה". התובע הוסיף וציין בהודעתו כי יתכן ומר אלגלי סבור שהוא עדיין מטפל בתיק שלו ולכן לא הפסיק את מעשי הנזק: "
אני לא רואה מקור אחר להתנכלויות, אם יהיה מקור אחר אני אתפלא. לפני שהתחילו ההטרדות הוא אמר בבית המשפט שאני לא אמכור את הבית שלו, ואחר כך בטלפון הוא איים עלי שהוא יחסל אותי. אין לי עוד מישהו שאני מתעסק איתו עם סגנון כזה של דיבורים".
11. בשלב זה הוחלט להקים במשטרה צוות חקירה מיוחד לתפיסת מבצע מעשי החבלה. המשטרה התקינה בחניון מגדלי התאומים מצלמה נסתרת והציבה מארב של שלושה שוטרים. ביום 9.1.01 הגיע אדם וניקר את צמיגי המכונית. הוא נתפס בסמוך למקום. האדם שנתפס הוא הנתבע.
לאחר אירוע זה נפסקו מעשי החבלה ברכב התובעים.
12. הנתבע הכחיש תחילה בחקירתו במשטרה את מעורבותו באירועים השונים מכל וכל. לאחר מכן הודה בבצוע מעשי ניקור צמיגי רכב התובעים באותו היום בו נתפס, 9.1.01, וזאת בלבד. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום במסגרת ת.פ. 1456/02 בבית משפט השלום בתל- אביב. כתב האישום הוגש תחילה לגבי חבלה במזיד ברכב, בניגוד לסעיף 413 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין") בתאריכים 16.12.99, 2.1.00 (המועדים שתועדו בקלטת) ו - 9.1.01. לאחר מכן, במסגרת הסדר טיעון, תוקן כתב האישום וכלל בצוע עבירה של הזק במזיד, בניגוד לסעיף 452 לחוק העונשין, בהתייחס למועד עבירה מיום 9.1.01 בלבד ועניינה ניקוב ארבעת צמיגי הרכב באמצעות מספריים.
13. במסגרת הכרעת הדין מיום 1.10.03 הורשע הנתבע על פי הודאתו בעבירה שיוחסה לו. בהתאם להסדר טיעון נדון הנתבע למאסר על תנאי, לקנס בסך 3000 ש"ח, לעבודות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות ולפיצויים לתובע בסכום של 7000 ש"ח.
14. ב"כ התובעים בסיכומיו טוען כי יש לייחס לנתבע את כל שרשרת מעשי הנזק שבוצעו בקשר למכונית התובעים, 15 מקרים בסך הכל, ולא רק את המקרה מיום 9.1.01, אז נתפס הנתבע והודה בבצוע המעשה, לגביו גם הורשע בתיק הפלילי. התובעים טוענים כי על הנתבע לפצותם בגין כל הנזקים שנגרמו לרכבם בכל המקרים, לרבות פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה להם ופיצוי על הוצאות עקיפות ואין להסתפק בפיצויים שנפסקו במסגרת ההליך הפלילי. התובעים טוענים כי יש לדחות הכחשת הנתבע כי אינו מעורב ביתר המקרים מעבר למקרה מיום 9.1.01. התובעים טוענים כי יש לייחס לנתבע חוסר מהימנות לאור שינוי גרסאותיו והסתירות בהן ולאור הכחשתו הגורפת תחילה. עוד נטען כי הנתבע לא הציג אליבי לכל יתר המקרים, כי במכוניתו נמצא כובע מצחייה, כפי שנראה בקלטת באחד מהמועדים שצולמו וכי הוא נוהג לשאת ברכבו מספריים. עוד טוענים התובעים כי מדובר בשרשרת אירועים שבוצעו באותה השיטה ומשהתברר כי התובע קשור לאחד האירועים, הרי שיש לקשרו גם ליתר על פי דוקטרינת "שיטת הבצוע". נטען כי ממכלול הנסיבות, ריבוי ורצף האירועים יש ללמוד כי הנתבע אחראי לבצוע כל מעשי החבלה ולכל הנזקים שנגרמו. נטען כי גם אם נדרשת כמות ראיות מוגברת לצורך הוכחת מעשה פלילי בהליך אזרחי, הרי שבענייננו קיימות ראיות באיכות ובכמות הנדרשת.
15. הנתבע בתצהירו ציין כי ביום 9.1.01, כאשר היה בדרכו לסניף הבנק שלו במגדלי התאומים ברמת גן, הבחין במכוניתו של התובע אשר חנתה בחניון סמוך לכניסה למדרגות הבנין. "
ברגע של חולשה וטיפשות, הוצאתי את האויר מגלגלי מכוניתו של התובע". הנתבע הוסיף וציין כי "
לקחתי אחריות מלאה והבעתי צער על מעשי, שנעשו ברגע של חולשה...מלבד מקרה חד פעמי זה, מעולם לא פגעתי במכוניתו של התובע בשום צורה - לא פגעתי בשמשת מכוניתו, לא שפכתי חומצה, לא פינצ'רתי גלגלים נוספים ולא איימתי על אף אדם. מעבר לכך, מעולם לא הייתי באלקנה". בחקירתו הסביר כי כאשר נחקר לראשונה במשטרה ישבו מולו חמישה חוקרים, צוות חקירה מיוחד, ואמרו לו שיש כנגדו הוכחות "
על עשרות מקרים פליליים של פגיעה ונזק, איומים ברצח...אני הבנתי מתוך הרצינות בחדר, שצעקו עלי, שהולכים להלביש עלי כמות גדולה של תיקים, שאין לי כלום בגינם. ופחדתי שהולכים לסבך אותי בדברים שאין לי יד ורגל ולכן הכחשתי גורפת את ההאשמות ובשלב מאוחר יותר, כשהן התרכזו במקרה אחד שאכן עשיתי, הודיתי... אמרו לי שהולכים להאשים אותי בעשרות מקרים פליליים, ואני הולך להיכנס לכל החיים לכלא...אני נכנסתי למגננה והכחשתי גורפת, מבלי להיכנס לפרטים. כולל את המקרה שאכן כן עשיתי". הוא הסביר כי זכר את רכבו של התובע, אותו ראה מספר פעמים בעבר ואשר פעם חנה על יד רכבו בחניון בית המשפט, על פי צבעו הכחול, המיוחד לדעתו, וכן כי יש לו מספר "
בולט, סימטרי זוגי" (מספר הרכב - 18-464-17). הוא נהג להגיע לאותו סניף בנק במגדלי התאומים באופן תדיר, לעיתים אף "
עשרות פעמים בשבוע". הוא נהג לשאת מספריים קטנות לציפורניים ברכבו, בעיקר לצורך קיצוץ ציפורניים לבנותיו שהיו בגן. הוא ציין כי ראה את רכב התובע בחניון חונה "
בצורה מאד בולטת, ממש כמעט על הכניסה, במרחק או מטר מחדר המדרגות, לא הייתי
יכול שלא להיתקל בו. היום אני מבין שהוא היה שם בכוונה", "
והרגשתי כעס בלתי נשלט באותה השניה", גם על רקע קבלת מסמכים הקשורים לתיק הגב' סלייטר באותה העת, מסמכים שאף היו בתיקו. הוא חזר לרכב, לקח את המספריים וחתך את הצמיגים. הנתבע חזר וציין כי מדובר בכישלון חד פעמי. הוא אישר כי היו לו סיבות לכעוס על התובע אך מתבייש ומתחרט על טעותו, עליה גם הורשע ונשא בעונש ושילם פיצויים לתובעים, הרבה מעבר לסכום הנזק.
16. ב"כ הנתבע בסיכומיו טוען כי לא ניתן לתלות במעשה אחד שנבע מרגע של חולשה שרשרת של מעשים אחרים. נטען כי הנתבע הביע חרטה על מעשהו היחיד, הורשע והציע לפצות את התובעים בסכום של 7000 ש"ח, בעוד שהנזק בפועל בגין אותו אירוע מסתכם ב- 280 ש"ח. נטען כי האישום הפלילי בו הורשע הנתבע מתייחס למעשה אחד בלבד. נטען כי התובע נוהג להגיש תלונות שווא לא מבוססות כנגד אנשים שונים - כך, הגיש תלונת סרק כנגד הנתבע על זיוף חתימה, כך, הגיש תלונה ותביעה בגין מרמה כנגד ב"כ הנתבע עצמו, אשר גם הן נדחו, וכך התלונן כנגד מר אלגלי וכתב בתלונתו למשטרה כי יש בידיו "ראיות ברורות" למעורבותו של אלגלי באשר לאיומים ולחבלות, כאשר אלו כלל לא היו בידיו. כך, טוען ב"כ הנתבע, גם התביעה הנוכחית והניסיון להאשים את הנתבע בכל שרשרת החבלות ברכב התובעים. נטען כי לאור היות התובע אדם הנוטה להאשים אחרים ללא ראיות, הרי ניתן להסיק כי היו לתובעים לא מעט סכסוכים עם אחרים, אשר יכלו לגרום החבלות לרכב. נטען כי לא ניתן להסתמך על דוקטרינת "שיטת הביצוע" על מנת לקבוע את אחריותו של הנתבע לכל מעשי החבלה, שהרי אין מדובר על שיטה ביצועית "מיוחדת במינה" אשר מטבעה מיוחדת היא לאדם אחד בלבד, ובנוסף, אין זהות מוחלטת בין יתר מעשי החבלה ובין המעשה שבצע הנתבע. נטען כי התובעים אינם עומדים בנטל השכנוע לגבי הוכחת יסודות התביעה. אין כל ראיה הקושרת את הנתבע ל-14 מעשי החבלה הכלולים בתביעה מעבר לאירוע מיום 9.1.01.
17. אכן, ראיות נסיבתיות לא מעטות עשויות לתמוך בטענות התובעים כי יש לקשור בין הנתבע ובין כל מעשי החבלה ברכבם. אין חולק כי לנתבע היה מניע לבצע המעשים בשל כעסו על התובע אשר ניהל כנגדו בשם הגב' סלייטר הליכים משפטיים ממושכים, במסגרתם גם הוגשו על ידי התובע כנגד הנתבע תלונות אישיות, שהביאו גם להרשעתו בבצוע עבירה של סטיה מהיתר. הנתבע בצע מעשה חבלה אחד באותו הסגנון (ניקור צמיגים) ובאותו המקום (חניון מגדלי התאומים) בו בוצעו מעשי חבלה רבים אחרים. לאחר שנתפס הנתבע פסקו מעשי החבלה. הנתבע הכחיש בחקירתו הראשונה במשטרה את מעורבותו מכל וכל ואף הכחיש כי הוא מכיר את רכב התובעים, הכחשה שהתבררה ככוזבת והיא משליכה על מהימנות הנתבע. התברר כי הנתבע מכיר את רכב התובעים וכי נהג להגיע לחניון מגדלי התאומים באופן תדיר באותה העת. ברכבו של הנתבע היו דרך קבע מספריים וכובע מצחייה. הנתבע לא הציג אליבי ליתר האירועים. לעניין מעורבות מר אלגלי - הרי שגם לאחר שהתובע הפסיק לטפל בתיק של מר אלגלי המשיכו מעשי החבלה.
18. לעומת זאת, קיימים מספר שיקולים אשר עשויים לתמוך בגרסת ההגנה, כי לא ניתן לקשור את כל מעשי החבלה לנתבע. בראש ובראשונה, יש לזכור, אין כל ראיות ישירות הקושרות בין הנתבע לבין יתר 14 האירועים האחרים. לא ניתן לזהות בקלטת המעקב את הנתבע ויש לשער כי גם המשטרה לא יכלה לזהותו כאמור, למרות המכשור העומד לרשותה, שהרי האישומים לעניין מועדים אלו בוטלו. יש לזכור כי למעשי החבלה קדמו איומים טלפוניים בהם דובר על מכירת בית, נושא שלא ניתן לקשור לנתבע. התובע עצמו היה משוכנע כי המאיים ומבצע מעשי החבלה הוא מר אלגלי, בעל רקע עברייני, לטענתו, או מי מטעמו. התובע אף היה בטוח כי האדם הנראה בקלטת הוא מר אלגלי וכך הודיע באופן מפורש למשטרה. התובע ציין כי בכל פעם שעשה פעולה בתיק אלגלי, מיד אחר כך בוצע מעשה חבלה. אין לשלול את הטענה כי יתכן והיו אנשים נוספים, מעבר לנתבע ואף מעבר למר אלגלי, בעלי מניע להתנכל לתובעים. אצל הנתבע, מעבר למספריים לציפורניים, לא נמצאה, למשל, חומצה, בה נעשה שימוש בחלק ממעשי החבלה. טענת הנתבע כי רכבו של התובע חנה בצורה בולטת באותו היום, בכניסה, היא נכונה. בפעמים האחרות חנה הרכב בחניון התת קרקעי בקומה מינוס שבע. ההליכים בתיק סלייטר, לרבות התלונות האישיות כנגד הנתבע, החלו עוד בשנת 1991, כשמונה שנים לפני שהחלו החבלות ברכב, בשנת 1999. דווקא ההליכים בעניין אלגלי החלו בשנת 1999.