מבוא
1
. לפנינו תביעה ותביעה שכנגד, שהן התולדה של תאונת הדרכים, שארעה ביום 14.11.98 בשעה 02:00 לערך, כשמידד ציון (אייל) (להלן, "מידד") נהג ברכב מסוג פיאט פונטו מ.ר. 05-017-68 ברחוב הרצל בבאר-שבע ובהגיעו לצומת הרחובות הרצל-האבות, כשמצא את דרכו חסומה על-ידי הרכב מסוג פיאט אונו מ.ר. 05-793-33 הנהוג בידי יחיאל קורסיה (להלן, "יחיאל"), התנגש בו (להלן, "התאונה"). נגרמו לרכב, הנהוג בידי מידד, נזקים ישירים בסך 18,521 ש"ח, לפי חוות-הדעת של עמוס ליפקין מיום 29.11.98, וגם נגרם נזק עקיף בדמות שכר-טרחתו של השמאי בסך 440 ש"ח. אלו סכומים בערכים לזמן הסמוך לאחר קורות התאונה. מששילמה הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן, "המבטחת") את תגמולי הביטוח המקיף, המתחייבים מן התאונה, היא הגישה את תביעת השיבוב בתיק זה נגד יחיאל. אין יחיאל חולק על גובה הנזק, שנגרם לרכב הנהוג על-ידי מידד בתאונה, אלא, שטוען הוא להגנתו, שאינו נושא באחריות לתאונה. בתביעתו הנגדית טוען יחיאל לאחריותו של מידד לתאונה ותובע את הנזק לרכבו בסך 5,850 ש"ח, הוא הסכום הנקוב בחשבונית מספר 2680 של מוסך נ. גבי פחחות וצבע (1996) בע"מ.
טענות הצדדים
2. לשיטתה של המבטחת, האחראי לתאונה הוא יחיאל, שהרי, ועל כך אין חולק, בכיוון נסיעתו הוצב תמרור "תן זכות קדימה". בהתבסס על גירסתו של מידד טוענת המבטחת, שיחיאל התפרץ לצומת ופגע ברכב, בו נהג מידד (סעיף 3 לתצהיר בעדות ראשית של מידד). לעומת זאת, לשיטתו של יחיאל, המדובר בצומת בעל מבנה בעייתי, שהרי בצמוד למדרכה משמאל מצוי בנין, החוסם את שדה ראייתו והמחייבו להתקדם ברכבו אל תוך הצומת עד כדי מחיצתו ויותר על מנת שיהיה לו שדה ראיה שמאלה (לכיוון הגעתו של מידד לצומת -ג'ט"ל). לכן, לפי יחיאל, הוא נכנס לתוך הצומת באטיות. לדידי יחיאל על אף הסתכלותו שמאלה הוא לא ראה את רכבו של מידד, אשר הגיח במהירות מופרזת והתנגש ברכבו (סעיף 3 לתצהירו בעדות ראשית של יחיאל ועמ' 12 שורות 13-15 לפרטיכל).
הדין ונטל ההוכחה
3. בתביעת נזיקין אין אחריותו של הנהג, אשר בכיוון נסיעתו הוצב תמרור "תן זכות קדימה", אחריות מוחלטת. אחריותו היא לנהוג (תרתי משמע) כנהג סביר. רק בכך הוא ימלא אחר חובת הזהירות המושגית והקונקרטית. נטען על-ידי המבטחת, שיש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" (res ipsa loquitor) בענין התאונה הנידונה, ולחלופין, שיש לבחון את אחריותו של יחיאל לנזקי הרכב, בו נהג מידד, על-פי נטל ההוכחה הרגיל. בסיכומיה זנחה המבטחת את הטענה, שהנטל להוכיח, שלא התרשל, רובץ לפתחו של יחיאל וטוב שכך. הרי, מידד ידע מספיק מידע, כדי להעיד, שיחיאל התפרץ ברכבו לצומת. על כן, מוטל הנטל על המבטחת להוכיח את התרשלותו (ואת רשלנותו) של יחיאל. כך גם בתביעה שכנגד מוטל על יחיאל להוכיח עת התרשלותו (ואת רשלנותו) של מידד. בענייננו ההכרעה, מי התרשל, היא בעיקר הכרעה עובדתית על-פי התרשמותו של בית-המשפט.
עדותו של מידד
4. מידד העיד, שכל העת הוא נסע לאט (עמ' 5 שורה 18 ועמ' 7 שורות 13-14 לפרטיכל). הוא גם העיד, שהוא לא ראה את רכבו של יחיאל נכנס לצומת (עמ' 5 שורה 3 לפרטיכל). מידד העיד, שכאשר הגיע לצומת הוא הסיט את רכבו ימינה, כדי לברוח מן התאונה (עמ' 5 שורות 2-3 לפרטיכל) והתנגש בחלק האחורי של רכבו של יחיאל (עמ' 9 שורה 18 לפרטיכל), לאמור בדלת האחורית ובכנף האחורית משמאל (ברכבו של יחיאל). אין חולק, כי הנזק לרכב, בו נהג מידד, היה בקדמת הרכב והיה ניכר מאד. לפי מינוחו של מידד, רכבו נותר לאחר התאונה כ"טוטאל לוס" (עמ' 5 שורה 19 לפרטיכל). עוד לפי מידד, התאונה התרחשה טיפה אחרי תחילת הצומת (עמ' 7 שורות 7-9 לפרטיכל). בנוסף לתאורו את התאונה העיד מידד, שהוא התקשר לאביו, אשר הזמין משטרה למקום (אביו שימש באותו הזמן מפקד תחנת באר-שבע במשטרת ישראל, לפי דבריו) (עמ' 5 שורות 5-7 ועמ' 9 שורה 20 לפרטיכל). לפי עדותו של מידד, הגיע בוחן תנועה למקום, אשר בדק את מהירות רכבו, אך המשטרה לא רשמה דו"ח ולא פתחה תיק בעקבות האירוע, כי, לפי דבריו של מידד, יחיאל רצה לסגור את התיק ולא היו נפגעים (עמ' 5 שורות 7-10 לפרטיכל).
עדותו של יחיאל
5. יחיאל העיד, שהוא נעצר לפני כניסתו לצומת (עמ' 12 שורות 19-20 לפרטיכל). לפי עדותו, שדה הראיה שלו שמאלה בצומת היה מאוד קטן בגלל מבנה, שבנוי בקרבת המדרכה משמאל. לכן, כך העיד יחיאל, הוא החל גולש לתוך הצומת (עמ' 10 שורות 7-16 לפרטיכל). עוד העיד יחיאל, שכאשר הוא נכנס לצומת לא היה רכב לשמאלו ושניה לאחר מכן כן היה רכב. לכן, הבין יחיאל שמידד נהג במהירות מופרזת (עמ' 12 שורות 2-4 לפרטיכל). באשר לכניסתו שלו לצומת העיד יחיאל שהוא נסע לאט (עמ' 12 שורות 12-15 לפרטיכל) וכשהיה באמצע הצומת לקראת סופו הוא ראה את הרכב, בו נהג מידד (עמ' 12 שורות 16-17 לפרטיכל). זאת בצומת, שאורכו בכיוון נסיעתו של יחיאל, לפי עדותו, הוא כאורכן של שתי מכוניות (עמ' 12 שורות 22-23 לפרטיכל).
בנוסף לתאורו את התאונה בעדותו העיד יחיאל, שמידד סרב להזמין ניידת (עמ' 11 שורה 22 לפרטיכל). הוא גם העיד, ששמע מחבריו של מידד, שרשיונו לא היה תקף (עמ' 11 שורות 23-24 לפרטיכל) (אין חולק, שרשיונו של מידד כן היה תקף). בנושא אחר העיד יחיאל, שלאחר התאונה סיכם עם מידד, שכל צד ישא בנזקו ושעות אחדות לאחר מכן, כשנערך ונחתם המסמך ת/2, הסכים לשלם את ההשתתפות העצמית של מידד. אחר כך, לפי עדותו, קרא לו אביו של מידד למרחב במשטרה ואמר, שיש בידיו המסמך ת/2, וכי הוא דורש את ההשתתפות העצמית לפרמיות הבאות (לפי לשונו של יחיאל - ג'ט"ל) ועוד כמה סכומים. יחיאל סרב לתוספת התשלום, שנדרשה מעבר לסיכום נשוא ת/2, לפי עדותו, ולכן, לא שילם למידד דבר. לפי הסברו, הוא היה נכון לשלם את הסיכום נשוא ת/2 בתנאי, שלא תהיינה דרישות נוספות מהצד השני (עמ' 14 שורות 2-6 וגם שורות 8-13 לפרטיכל).
ההכרעה בין הגירסאות
6. לאחר התרשמותי מן העדים (וכאן שמעתי רק שני עדים מהותיים, מידד ויחיאל), לפי מאזן ההסתברות העדפתי את גירסתו של יחיאל לענין נסיבות קרות התאונה ואופן התרחשותה על פני זו של מידד. בעשותי כן התעלמתי מנספח ג' לסיכומי המבטחת, שאינו אלא ראיה, שלא היה מקום לצרפה לסיכומים. התרשמתי מאופן עדותם של מידד ושל יחיאל בפני, שיחיאל אמין יותר ממידד. אוסיף, כי למרות, שבתצלומים, שהוגשו כראיה, יש עיוות מסוים, אשר, בין היתר, מגדיל את מראה הצומת (בייחוד בצילומים ת/4 ו - ת/5), האמנתי, ששדה ראייתו של יחיאל שמאלה בצומת נחסם על-ידי המבנה משמאל ועל ידי הרכבים שחנו בשני צדי הרחוב לשמאלו [בהקשר של תאור זירת התאונה העיד מידד, שברחוב הרצל חונים משני הצדדים רכבים (עמ' 5 שורות 1-2 לפרטיכל)]. האמנתי, שהצומת היה חשוך (ראה: סעיף 6 לתצהירו בעדות ראשית של יחיאל). האמנתי, לפי התרשמותי מן העדים, שכניסתו של יחיאל לצומת היתה אטית. האמנתי, שהוא הסתכל שמאלה ולא ראה את הרכב הנהוג בידי מידד ותוך שניה הופיע הרכב הנ"ל. לפי מיקום הנזקים - בקדמת רכבו של מידד ובחלק האחורי לרכבו של יחיאל - האמנתי, שיחיאל חצה את מרבית הצומת והיה לקראת סופו בעת התאונה. הרי, כשהבחין מידד בתאונה הממשמשת ובאה מידד ברח ימינה ברכבו. סביר להניח, שהוא פנה לכיוון השטח הפנוי בכביש וכך התנגש בחלק האחורי לרכבו של יחיאל. מצאתי חיזוק מסוים למהירותו המופרזת של מידד בנזק העצום לרכב, בו נהג. בנסיבות אלו, ברי, כי אין זה נכון, ששתי המכוניות נסעו לאט. האמנתי, שהסיבה, שיחיאל לא ראה את רכבו של מידד מגיע משמאלו היא, שהגיח מידד במהירות מופרזת, דבר שגרם לתאונה. גם האמנתי, שמידד לא ראה את יחיאל נכנס לצומת (עמ' 5 שורה 3 לפרטיכל), בין היתר, משום המרחק ביניהם, מרחק, אשר הצטמצם עד מהרה עד אפס תוך כדי נסיעתו של מידד במהירות מופרזת.
האמנתי למידד, שהגיע בוחן תנועה לזירת התאונה, אשר בדק את מהירות רכבו (עמ' 5 שורות 8-10 לפרטיכל). סבורני, שאי-הבאת הבוחן להעיד רובצת לפתחו של מידד. התרשמתי, שסגירת התיק, בו נבדקה מהירותו של בנו של מפקד תחנת המשטרה על ידי בוחן התנועה, בלא שהובא בפנינו בדל ממצא ממצאי הבוחן, אינה מוסיפה למהימנות גירסתו של מידד.
בא-כוחה המלומד של המבטחת תקף את מהימנותו של יחיאל בסיכומיו. הוא הסיק, שאדם, אשר אינו נושא באחריות לתאונה, לא יגיע להסכמים, אליהם הגיע יחיאל, שכל צד ישא בנזקו ולאחר מכן, שיחיאל ישא בהשתתפות העצמית של מידד בהתאם להסכם ת/2. לא נשאל יחיאל בחקירה הנגדית, מדוע אדם שאינו נושא באשמה, יסכים לשלם ליריבו כלל. מבלי שנתבקש יחיאל להסביר את הערכתו את התועלת שבהסכם ת/2 ואת הסיכונים, בהם היה נושא בלעדי ההסכם, הרי מסקנתו של בא-כוחה המלומד של המבטחת היא רק מסקנה אפשרית אחת, אך לא בהכרח המסקנה המסתברת. עוד אזכיר, כי בהסכם ת/2 הסכים יחיאל לשאת בהשתתפות העצמית של מידד תוך ההתניה המפורשת, שזאת בלא להודות באחריותו לתאונה.
בא-כוחה המלומד של המבטחת גם מצא חוסר אמינות בעדותו של יחיאל, כשהוברר, שאת הפגם ברשיונו של מידד למד מפיו חבריו (של מידד) ושהשמועה לא היתה נכונה. גם למד בא-כוחה המלומד של המבטחת את חוסר מהימנותו של יחיאל מעדותו, שלא הגיעה המשטרה לזירת התאונה, דבר שאינו נכון. העדפתי ליתן משקל רב יותר לתאורו של יחיאל את התאונה בהשוואה לתאורו של מידד את אותו האירוע, ולכן, לא היה באי-הדיוקים, שציין בא-כוחה המלומד של המבטחת מתוך עדותו של יחיאל, כדי להביאני להכרעה שונה על בסיס מאזן ההסתברות.
האחריות לתאונה ותוצאות המשפט
7. בהתאם לאמור לעיל, הריני קובע כי יחיאל פעל כאדם סביר, שעה שהוא נהג ברכבו
בצומת. זאת, כאשר מפאת תנאיי הצומת שדה ראיתו לשמאלו היה חסום. הוא נכנס לצומת באטיות, עבר את מרבית הצומת והיה לקראת סוף הצומת, כשהגיח מידד ברכבו במהירות מופרזת והתנגש ברכבו של יחיאל. במילים אחרות, לפי קביעתי על בסיס התרשמותי ולפי מאזן ההסתברות, מידד נהג במהירות בלתי סבירה, שגרמה לתאונה, וליחיאל, אשר נהג באופן סביר, לא היתה דרך למנוע את התאונה. בהתאם לאמור לעיל, ראוי היה לחייב את מידד בנזקים, אשר גרם לרכבו של יחיאל בתאונה. ואולם, הנטל מוטל על יחיאל להוכיח לא רק שהוא תיקן את רכבו לאחר התאונה, אלא שהתיקונים נבעו מן התאונה. כל אשר הציג יחיאל לשם הוכחת נזקו הוא חשבונית מן המוסך, הנושאת תאריך מאוחר לתאונה ב-25 יום, ללא כל פירוט של חלקי הרכב, שתוקנו. במצב זה לא הוכיח יחיאל כדבעי, שהנזק, אשר תיקן ברכבו, הוא הנזק, שנגרם בתאונה. ודוק: ללא הוכחת הנזק כדבעי, לא הוכיח יחיאל את מלוא רכיבי עילת הרשלנות.
סוף דבר
8. מן המקובץ עולה, כי דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. כמו שנאמר במקורות לועזיים, הנזק יישאר במקומו. נוכח התוצאה אין צו להוצאות.
המזכירות תמציא העתקים לבאי כוחם המלומדים של בעלי הדין.