חברה קבלנית לבנייה וחברה לשיווק מוצרי בניה התקשרו ביניהן לשם אספקת סחורות לחברה הקבלנית, אשר היתה שותפה לבניית פרויקט בניה בעיר אילת. מנהלי החברה הקבלנית חתמו על התחייבויות לשאת בחובות החברה הקבלנית כלפי החברה המשווקת מוצרי הבניה. ברבות הימים הצטבר לחברה הקבלנית חוב, אשר לא נפרע, ובגינו הוגשה התביעה שבפני.
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים
.
התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק מוצרי בניה. הנתבעת 1 (להלן: "
הנתבעת") הינה חברה, אשר נמנתה עם לקוחות התובעת במועדים נשוא התובענה. הנתבעים 2 ו-3 הינם מנהלי הנתבעת, אשר חתמו על התחייבות לשיפוי התובעת בגין חובות הנתבעת.
לטענת התובעת במהלך חודשים מרץ - דצמבר 2003 רכשה ממנה הנתבעת מוצרי בניה בסך של 69,460.45 ש"ח והנתבעת או מי מטעמה אישר בכתב את קבלת הסחורות. למרות זאת, לא פרעה הנתבעת את חובה ולא שילמה אותו עד היום על אף הבטחות חוזרות ונשנות לעשות כן, וסכום זה נכון ליום הגשת התביעה עומד על סך של 73,656.67 ש"ח. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים 2 ו-3 חתמו, כל אחד לחוד, על כתבי התחייבות לשיפוי, לפיהם התחייבו לשלם לתובעת כל סכום המגיע ו/או יגיע לה מהנתבעת בגין סחורות שסופקו ו/או יסופקו, בין עפ"י היתרה כמפורט בכרטיסי הנתבעת המתנהלים בהנה"ח התובעת ובין עפ"י שיקים שנמסרו ו/או יימסרו לתובעת ע"י הנתבעת, ובכלל זה הוצאות משפטיות והפרשי הצמדה וריבית על קרן החוב עד התשלום בפועל.
התובעת הגישה ביום 30/12/2004 תביעה בסדר דין מקוצר ובה פירטה את השתלשלות העניינים לפיה תחילה היא שלחה לנתבעים מכתב דרישה בגין החוב שהצטבר, לאחר מכן נפגש נציג התובעת עם הנתבעים 2 ו-3, דרש פירעון החוב, ואלו הגיעו עמו להסדר תשלומים ואף שילמו למעלה ממחצית החוב מבלי להעלות את הטענות שבכתב ההגנה. כל בקשתם היתה להגיע להסדר תשלומים נוח מאחר ונקלעו לקשיים כלכליים והנתבע 2 אף שלח לה מכתב, המעלה את ההסדר שהושג על הכתב. התובעת הסכימה לפרוס את החוב כמבוקש, חלק מהחוב שולם, אך סכום התביעה לא שולם לה עד היום.
הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן. לטענתם, הוסכם בין הנתבע 2 לבין מנהלי התובעת שהנתבעת תחויב בגין סחורות שיסופקו ואשר על גבי תעודות המשלוח שלהן יחתמו מי ממנהלי החברה (הנתבעים 2 ו- 3) או מי ממנהלי אתר הבניה מטעם הנתבעת (יגאל מאמוס ואסף גרמי) (להלן: "
מורשי החתימה") בלבד. בהתאם לסיכום זה החלה הנתבעת רוכשת סחורות מהתובעת. לטענת הנתבעים, הם נתנו אמון מלא בתובעת, והתשלומים שולמו על ידם בלי בדיקת החשבוניות ותעודות המשלוח. במהלך שנת 2004 סיימה הנתבעת את בניית האתר וחדלה למשוך סחורות. הנתבעים סברו שמלוא החוב לתובעת נפרע, ורק עם קבלת כתב התביעה נדהמו לגלות כי התובעת חייבה את הנתבעת בגין סחורות שפורטו בתעודת משלוח שלא נחתמו ע"י מי מארבעת מורשי החתימה, ולפיכך מעולם לא נמסרו לנתבעת, בשווי של 13,940.21 ש"ח. בנוסף, לטענתם, מבדיקת יתר החשבוניות ותעודות המשלוח שנפרעו ע"י הנתבעת בפועל ואשר התובעת לא כללה אותן בכתב התביעה, התברר כי חשבוניות ותעודות משלוח בסכום כולל של 66,969.56 ש"ח לא נחתמו ע"י מי מטעם מורשי החתימה. לפיכך טוענים הנתבעים כי עומדת להם טענת קיזוז בגין סכומים אלה ששולמו. לטענתם, לא רק שאין להם חוב כלפי התובעת אלא שהאחרונה חייבת לנתבעת 7345.77 ש"ח.
אשר לטענה לגבי תעודות המשלוח שלא היו חתומות ע"י אחד מארבעת מורשי החתימה, טוענת התובעת שלא היה כל סיכום כנטען ע"י הנתבעים בדבר הצורך בחתימתם דווקא, או בחתימה כלל משום שהנתבעת היתה לקוחה קיימת של התובעת והיה בין הצדדים אמון. הנתבעת היתה מבצעת הזמנות, טלפוניות ברוב המקרים, ואלה סופקו לנתבעת על פי דרישתה. בנוסף, מרבית תעודות המשלוח חתומות וניתן לראות כי חלק מהן נמשכו בדלפק החברה ולא סופקו לאתר באמצעות מוביל. לטענת התובעת סופקה הסחורה בפועל לאחר הזמנה מאת הנתבעים. אילו לא סופקה הסחורה היו הנתבעים, שהיו מצויים במהלך עבודות בנייה, פונים לתובעת ומתלוננים ולא מחכים עד למועד הגשת כתב ההגנה. כמו כן, משך כל התקופה עד להגשת התביעה, מעולם לא השיבו הנתבעים, לדרישות החוב שהתובעת הפנתה אליהם, כי הן מופרכות או כי ישנם חיובי יתר. נהפוך הוא, הנתבעים ניסו להגיע להסדר של פריסת החוב לאור המצב הקשה אליו נקלעו ולא הכחישו את החוב עד להגשת התביעה. לטענת התובעת הנהלת החשבונות אצלה התנה מסודרת ומשקפת כל הכנסה והוצאה וכוללת גם חשבוניות זיכוי, שעצם קיומן מוכיח כי הנתבעים בדקו את המשלוחים ואת החיובים, ולא היו אדישים לתעודות המשלוח ולחשבוניות שקיבלו.
הצדדים הגיעו להסכמה לפיה ניתנה להם רשות להתגונן וכן כי מדובר בטענות של הודאה והדחה ולפיכך יחול היפוך של נטל ההוכחה (עמ' 4 לפרוטוקול דיון בפני כב' השופטת נ' גרוסמן מיום 9/10/05).
דיון
.
כאמור, לטענת הנתבעים, סוכם בינם לבין התובעת כי רק מנהליה ומנהלי אתר הבניה, מוסמכים לחתום על תעודות המשלוח. משכך, לטענת הנתבעים, יש לחייבם רק בגין תעודות משלוח אשר חתומות על ידם. לטענת הנתבעת, תעודות משלוח בסך של 13,490.21 ש"ח מתוך אלה שבגינן הוגשה התביעה, אינן חתומות ע"י מי מארבעת מורשי החתימה. בנוסף טענו כי בבדיקה של כל תעודות המשלוח התברר כי שילמו סך של 66,969.56 ש"ח בגין תעודות משלוח שלא נחתמו ע"י מי ממורשי החתימה, ולפיכך עומדת להם טענת קיזוז.
פרט להעלאת טענת הקיזוז בעלמא, לא הגישו הנתבעים ראיה כלשהי להוכחתה. לפיכך אני דוחה את טוענת הקיזוז.
אשר לתעודות המשלוח בסך 13,490.21 ש"ח שאינן חתומות על ידי מי מארבעת מורשי החתימה - הנתבעים לא הגישו ראיות כלשהן לבד מעדותם שלהם, כי נדרשות תעודות משלוח חתומות אך ורק ע"י אחד מארבעת המורשים כראיה לאספקת הסחורה או כי הוסכם בינם לבין התובעת כי רק מורשי החתימה יהיו מורשים לקבל את הסחורה. לא הוגש סיכום כלשהו עם התובעת על כך או אף החלטת חברה או מסמך אחר המעיד על כך. לא אף זאת, אלא שלמרות שהנתבע 2 העיד כי היה סיכום בכתב על כך שרק ארבעת מורשי החתימה מורשים לחתום על תעודות משלוח, מסמך כזה לא הוגש. נהפוך הוא, דווקא טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים, תומכת בגרסת התובעת שכן מסתבר ממנה שהם נהגו לשלם בגין תעודות משלוח שלא היו חתומות ע"י מי ממורשי החתימה. גם תעודות הזיכוי שניתנו ע"י התובעת אינן חתומות ע"י מי ממורשי החתימה.
לכך יש להוסיף כי הנתבעים חלקו על החוב והעלו את טענתם בדבר מורשי החתימה, רק בבקשת הרשות להתגונן. קודם לכן פנתה התובעת לנתבעים בדרישה להסדרת החוב, בין הצדדים התנהל דין ודברים, והצדדים הגיעו להסדר שהנתבעים החלו בביצועו, שילמו חלק מהתשלומים על פי ההסדר. במהלך אותה התנהלות הוציאו הנתבעים מכתב בו הודו בחוב ופרטו את ההסדר ופרידת התשלומים. התנהלות זו, קודם להגשת התביעה, בה לא טענו הנתבעים דבר לעניין החוב ולא לעניין מורשי החתימה, גם היא שומטת את הקרקע תחת טענת הנתבעים בדבר מורשי החתימה.
טענת הגנה נוספת היתה כי יתכן שהחוב הנתבע מקורו בטעויות אספקה שעה שהתובעת ספקה סחורה לקבלנים אחרים עמם עבדה, בין אם לקבלנים אחרים שעבדו באותו אתר ובין אם לאתר אחר של אחד מהקבלנים שעבד באתר, אך זקפה אותה לחובת הנתבעים. אכן במהלך עסקים רגיל של אספקת סחורה עלולה לקרות טעות וסחורה תסופק לגורם אחר, ולא למזמין, ומר שריר מטעם התובעת העיד שטעויות כאלו עשויות להתרחש. עם זאת העיד כי טעויות אלו, גם אם אירעו, נפתרו במהלך אותו היום או לכל המאוחר למחרת, משום שהמזמין היה זקוק לסחורה לצורך ביצוע העבודה. הנתבעים העלו טענה זו בעלמא, ללא כל הוכחה קונקרטית. הנתבעים לא הוכיחו חריגה באספקה מצד התובעת ולא טעויות באספקה. נוסף על כך העיד כי מעולם לא קרה שסחורה שהוזמנה מאתר מסוים של "גיא - לי" שעבדה באותו פרוייקט, הגיעה לאתר אחר בו היא עובדת, מהטעם הפשוט, שבאותה תקופה עבדה התובעת רק מול פרוייקט אחד של "גיא - לי" באילת.
לפיכך אני דוחה את טענת ההגנה בדבר אספקה שגויה של הסחורה לאחרים במקום לנתבעת.
לאור האמור לעיל, הוכיחה התובעת את החוב הנטען על ידה, בין היתר באמצעות חשבוניות, תעודות משלוח וההסדר שהוסכם בין הצדדים קודם להגשת התביעה, ואילו טענות הנתבעים בדבר הצורך בחתימת מורשי החתימה דווקא, טעויות באספקה וטענת הקיזוז נדחות. נותר, אם כן, לברר את שאלת חבותם של הנתבעים 2 ו-3.
אין חולק כי הנתבעים 2 ו-3 התחייבו אישית לשאת בחובות הנתבעת כלפי התובעת, אלא שלטענתם סכום ההתחייבות של כל אחד מהם מוגבל, הנתבע 2 - לסכום של 130,000 ש"ח והנתבע 3 לסכום של 30,000 ש"ח.
במסמך שכותרתו "
התחייבות לשיפוי" מיום 4/10/99, נספח א' לתצהירי התובעת, עליו חתום הנתבע 2, נכתב:
"
אני הח"מ... מתחייב לשלם לכם... כל סכום המגיע ו/או שיגיע לכם ... וזאת בגין סחורות שסופקו ללקוח ו/או יסופקו ללקוח בין עפ"י היתרה כמפורט בכרטיסי הלקוח המנוהלים בהנהלת החשבונות ... ובין על פי שיקים... בכלל זה הוצאות... הריני מאשר כי הודעתם לי ביום חתימתי על מסמך זה עומד חוב הלקוח לכם ... על סכום של 130,000 ש"ח (מאה שלושים אלף ש"ח) (קרן)".