התובעת, איילון חברה לביטוח בע"מ, הגישה נגד הנתבע, פנחס הספל, תביעה על סך 1,202 ש"ח, בגין יתרת חוב עבור ביטוח דירה.
התביעה
מדובר בפוליסת ביטוח דירה שהוצאה לתקופה 23.5.05 עד יום 31.5.06 על סך 1,917 ש"ח. הנתבע חתם על הוראת קבע לחיוב חשבונו בגין פרמיית הביטוח. הנתבע נותר חייב סך של 966 ש"ח בגין הפרמיה נכון למועד הגשת התביעה. חרף התראות חוזרות לא סילק את חובו ועל כן הפוליסה בוטלה. חובו של הנתבע בצירוף 236 ש"ח שכ"ט עו"ד בגין מכתב התראה מגיע ל-1,202 ש"ח.
ההגנה
הנתבע טוען כי הוא חתם על הוראת קבע והיה על התובעת לדאוג להמציאה לבנק ומשלא עשתה כן אין לה אלא להלין על עצמה. התובעת ביקשה לחייב את חשבונו מבלי ששלחה את הוראת הקבע לבנק. התובעת מעולם לא פנתה אל הנתבע בטרוניה על בעיית גבייה כלשהי. לו היה יודע על בעיה כזו היה משלם כל חוב שקיים, אם קיים, לפני הגשת התביעה. התובעת הסתירה את העובדה כי הנתבע שילם בגין הפוליסה 251.40 ש"ח כך שיתרת החוב עומדת על 714.60 ש"ח. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה.
ההליכים שהתקיימו עד כה
בישיבה המקדמית שהתקיימה ביום 27.12.07 הסתבר כי התשלום ששולם על ידי הנתבע, בסך של 251.40 ש"ח, כבר קוזז לפני הגשת התביעה ועל כן יתרת החוב בגין הפרמיה עומדת על 966 ש"ח. הצדדים הסכימו כי אין מחלוקת שעל הנתבע לשלם לתובעת סך של 863 ש"ח מתוך הסכום הנ"ל. בכל הנוגע ליתרת הסכום, של 103 ש"ח, בגין הצמדה ובכל הנוגע להוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, הסכימו הצדדים כי כל צד יטען בפני בית המשפט לגבי עניינים אלה ובית המשפט ייתן פסק דין על פי הטיעונים ועל פי החומר הקיים בתיק.
ב"כ התובעת טענה כי חרף מכתבי הדרישה ששלחה התובעת לנתבע, לא שולם החוב ועל כן יש לחייב את הנתבע בהצמדה, בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד. הנתבע טען כי קיבל מכתב אחד בלבד שבו נאמר כי אין טופס הרשאה בהוראת קבע ואם הוא רוצה להמשיך לשלם באמצעות הוראת קבע, עליו להודיע על כך. הנתבע שלח מכתב ביום 8.10.05 והודיע על רצונו האמור וביקש לקבל הודעה אם קיימת בעיה. הנתבע טען כי החשבון שלו היה תקין. הוא הודיע לתובעת שתפנה אליו אם קיימת בעיה והתובעת לא פנתה אליו בעניין זה ופשוט הגישה את התביעה. לפיכך, אין כל עילה לחיוב הנתבע בהצמדה, הוצאות ושכ"ט עו"ד.
בהחלטתי בתם הדיון, קבעתי כי בטרם יינתן פסק הדין, על התובעת להודיע לבית המשפט את גרסתה לגבי סיבת החזרת הוראת הקבע ולצרף אישורים מהבנק לגבי הוראות הקבע שלא כובדו.
כאן המקום לציין במאמר מוסגר, כי למן יום 27.1.08 ועד ליום 10.3.08, הציף הנתבע את בית המשפט בבקשות מבקשות שונות, שבהן הלין בעיקר על כך שהתובעת לא קיימה את החלטתי שניתנה בתם הדיון של 27.12.07, לפיה חייבתי את התובעת להעביר את גרסתה לגבי סיבת ההחזרה של הוראת הקבע בצירוף אסמכתאות לכך. הנתבע אף הגיש בקשות זהות במועדים שונים ובהפרשים של ימים מספר. אולם חמור מכך, הנתבע התנסח באחת מן הבקשות בצורה שמהווה לא פחות ולא יותר מזילות בית המשפט ולעניין זה עוד אתייחס בהמשך.
לגופו של עניין, ביום 17.1.08 הגישה התובעת את הודעתה. לפי הודעה זו, התובעת ניסתה לגבות פרמיה על סך 240 ש"ח ביום 10.6.05 אולם החיוב חזר בציון "אין הרשאה", כעולה ממכתב הבנק שצורף להודעה. ביום 10.7.05 נעשה ניסיון לגבייה נוספת על סך 240 ש"ח, וזאת לאחר שהנתבע הסדיר את הרשאתו והתשלום אכן בוצע. בימים 10.8.05, 10.9.05 ו-10.10.05, ניסתה התובעת לגבות תשלומים נוספים, אולם אלה לא כובדו וחזרו בסימן "נל"מ" (נא לפנות למושך). התובעת טוענת כי משמעות הדבר כי לא היה כיסוי בחשבון הנתבע. התובעת טוענת כי לא היה בידיה לצרף את אישורי הבנק המעידים על החזרת הוראת הקבע הנוספות בסימן נל"מ שכן היא פועלת מול הבנק בתקשורת אלקטרונית בממשק ישיר כך שהמידע המגיע אליה מן הבנקים מגיע ללא שימוש במסמכים. התובעת צירפה להודעתה תצהיר של מנהל הכספים של התובעת לתמיכה באמור לעיל.
בתגובות הנתבע להודעת התובעת טוען הנתבע כי התובעת לא הציגה חיובים לבנק ועל כן אין לה אלא להלין על עצמה. המסמך שצורף להודעת התובעת בדבר אי הרשאה לגבי החיוב של יום 10.6.05 הוא מסמך מזויף, כך לפי טענת הבנק, אשר שוקל הגשת תלונה במשטרה. חשבונו של הנתבע היה ביתרת זכות או ביתרת חובה נמוכה ואף הייתה לו מסגרת בבנק. התובעת היא האחראית למשלוח החיובים לחשבון הנתבע. התובעת הייתה רשאית לבטל את הפוליסה אם סברה כי הפרמיה לא משולמת, אולם תחת זאת שלחה לנתבע מכתב וביקשה לדעת האם הוא מסכים להמשך הגבייה.
התובעת לא הגיבה לתגובות הנתבע, למרות שאפשרתי זאת.
דיון
על פי נספח "א" להודעת התובעת, הבנק של הנתבע הודיע לתובעת כי ההרשאה לחיוב חשבון הנתבע אינה מאושרת על ידי הבנק. מדובר במסמך הנושא לוגו של הבנק והחתום בחתימה ובחותמת של הבנק. לא מצאתי כל נימוק משכנע לקבוע כי מדובר במסמך מזויף. טענתו של הנתבע בעניין זה לא גובתה בכל ראיה חיצונית או ראיה אובייקטיבית, לא בתצהיר מטעם הבנק ולא במכתב מטעם הבנק ואף לא בתצהיר הנתבע עצמו. לפיכך, אני דוחה טענה זו של הנתבע.
התובעת טוענת כי השאילתא שצורפה לתביעה מהווה רשומה מוסדית המוכיחה כי הוראת הקבע חזרה מסיבה נל"מ. אכן מצאתי מבין מסמכי התביעה מסמך הנושא כותרת "שאילתא למערכת ש.א.א." שבו קיים פירוט של כל התשלומים, חיובים וזיכויים כולל תאריכים ומקובל עלי כי מדובר ברשומה מוסדית.
משאילתא זו, ניתן ללמד כי הוחזרו מספר תשלומים והכל כגרסת התובעת. לגבי סיבת ההחזרה, מצאתי בטופס בצד שמאל למעלה ציון "פגורים נל"מ". מדובר אמנם במסמך של התובעת ולא אישור של הבנק בדבר סיבת ההחזרה, אולם, הנתבע עצמו, למרות שאפשרתי זאת, לא המציא לבית המשפט כל אישור של הבנק לגבי סיבת ההחזרה של הוראות הקבע. דווקא הנתבע, אשר ניהל את חשבונו בבנק, יכול היה להמציא בנקל אישור מהבנק לתמיכה בטענותיו. הדבר אף מתבקש, שכן על הנתבע הנטל להוכיח את טענות ההגנה שלו. העובדה שהנתבע לא המציא כל אישור מהבנק לתמיכה בטענותיו, פועלת לרעתו ומקימה חזקה שלפיה ראיה כאמור, לו הייתה מובאת, הייתה פועלת לרעתו ומשום כך לא הובאה.
זאת ועוד: התובעת צירפה לכתב התביעה וכן להודעתה מכתבי התראה רבים שנשלחו לנתבע בקשר לאי כיבוד הוראת הקבע. מדובר בשמונה מכתבים שנשלחו למן יום 16.6.05 ועד ליום 29.1.06. במכתב מיום 16.6.05, נכתב במפורש כי סיבת ההחזרה היא "אין הרשאה". עובדה זו עולה בקנה אחד עם מכתב הבנק שצורף להודעת התובעת. התאמה זו מעידה על מהימנות מכתבי התובעת ומובילה אותי למסקנה שיש ליתן אמון גם לסיבות ההחזרה שצוינו במכתבים האחרים, כגון מיום 16.8.05 ו-18.9.05, וכאמור, הנתבע ממילא לא הביא כל התייחסות של הבנק לנושא זה למרות שלא היה דבר שימנע ממנו לעשות כן.
לא נשכח ממני כי הנתבע צירף דפי החשבון של הבנק, שלפיהם היה חשבונו ביתרת זכות בחלק מהתקופות הרלוונטיות. ראשית, לא מצאתי אסמכתא בדפי החשבון לטענת הנתבע שלפיה עמדה לו מסגרת אשראי בחשבון. הנתבע אף נמנע מלפרט מה היה סכום המסגרת. מכל מקום, דפי החשבון לא יכולים למנוע את המסקנה המתבקשת משאר הראיות שהובאו בפני כמפורט לעיל. לא הוכח בפני כי אם לא ניתן אישור להוראת הקבע או חיוב חזר בסימון נל"מ, ניתן לראות את הדבר בדפי החשבון. לפיכך, דפי החשבון אינם מוכיחים דבר לעניינינו.