1. התובעים נפגעו בתאונת דרכים ביום 7.9.98. תביעת התובעים סולקה בהסדר פשרה שקבל תוקף של פסק דין חלקי, במסגרתו הוסכם כי המחלוקת שהתגלעה בין הנתבעים על מי מוטל נטל פיצוי התובעים, תוכרע לאחר שמיעת ראיות בשאלת האחריות בלבד.
2. העובדות שלהלן אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:
ביום התאונה נסעו התובעת ובנה התובע ברכב מסוג פורד אסקורט שמספרו 82-289-41(להלן - "המכונית"), שהיתה מבוטחת על ידי מנורה חברה לביטוח בע"מ, היא הנתבעת מס' 2 בתובענה.
התובע נהג במכונית ואמו ישבה לצידו במושב הקדמי. התובע החנה את המכונית ברחוב אחד העם ברמת גן, יצא ממנה ועמד לצידה. אמו התכוננה לאסוף את חפציה ולצאת גם כן מן המכונית.
באותה עת, נהג הנתבע מס' 1 בטרקטור שמספרו 46710 (להלן - "הטרקטור"), אשר היה מבוטח על ידי הדר חברה לביטוח בע"מ, היא הנתבעת מס' 3.
כאשר עמדה התובעת לצאת מן המכונית, נהג הנתבע בטרקטור לאחור ופגע במכונית עם כפו המורמת.
3. המחלוקת העובדתית בין הצדדים מתמקדת בשאלה, אם החנה התובע את המכונית במקום מותר לחניה, או שמא חנה במקום שאסור לחניה. מחלוקת עובדתית זו משליכה על המחלוקת המשפטית. שכן, לטענת מנורה, מבטחת המכונית, התובע חנה במקום
מותר לחניה, ואזי אין התאונה יכולה להיחשב כ"תאונת דרכים" מבחינתה, ואין היא חבה בפיצוי התובעים. מנורה גם מסתמכת על חוזר אבנר אגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ, שהוגש וסומן בימ"ש/1, שמשקף הסדר אליו הגיעו כל חברות הביטוח, לפיו במקרה כזה, יפוצה הנפגע ברכב החונה במקום מותר לחניה על ידי מבטח הרכב הפוגע, גם אם בשעת הפגיעה עשה הנפגע פעולות שיכולות להיחשב כ"שימוש ברכב" מבחינת הרכב החונה.
4. לעומת מנורה, טוענת הדר כי במועד התאונה לא השלימו התובעים את פעולת "השימוש ברכב" שכן היו במהלך יציאה מן הרכב, ועל כן הינם זכאים לפיצוי מאת מבטחת רכבם, היא מנורה. עוד טוענת הדר כי התובע חנה את המכונית במקום
אסור לחניה. הדר גם התכחשה לחלות חוזר אבנר.
בנקודה זו מן הראוי לציין, כי בשלבים המוקדמים של הדיון, התכחשה הדר גם לכיסוי הביטוחי של הטרקטור, דבר שגרם לתיקון כתב התביעה על ידי צירוף קרנית, ולהליכי סרק מיותרים. רק בפתח ישיבת ההוכחות ריככה ב"כ הדר את עמדתה והודיעה כי נטלה את ייצוגו של הנתבע 1 נהג הטרקטור, ולמעשה היא מכירה בכיסוי הביטוחי של הטרקטור.
5. למעשה ההוכחות שנשמעו התייחסו לשאלה העובדתית שהיתה במחלוקת, אם חנתה מכונית התובעים במקום
מותר או
אסור לחניה.
6. גירסת התובע בתצהירו מיום 1.1.02 (נ/2) וכן בתצהירו מיום 10.3.04 (נ/1) היתה עקבית, כי חנה במקום
מותר לחניה. בחקירתו הנגדית הרחיב התובע ותיאר את מקום התרחשות התאונה: "הגעתי לרח' אחד העם. נכנסתי עם הרכב. יש נתיב חניה צמוד לבלוק. נכנסתי למקום בין 2 רכבים, חנייה פנויה. החניתי את הרכב... חניתי מצד שמאל של נתיב הנסיעה שלי. דלת הנהג היתה צמודה למדרכה". התובע הסביר, כי לאורך כל הרחוב חנו כלי רכב נוספים, וכי במקום שבו חנה לא היה כל שילוט או תמרור או כל הכוונה אחרת כי אין לחנות שם.
7. ואכן, מן התמונה של מקום החניה (נ/3) שהוצגה לתובע, עולה כי מדובר ברחוב שמצד שמאל כיוון נסיעת התובע ישנם בתים, וקיים נתיב חניה עם מקומות חניה מחולקים המסומנים בו לאורכו. מן העבר השני של הכביש לא ניתן לראות אם קיים נתיב חניה מסומן, אך ניתן לראות בבירור כי קיים מעקה בטיחות על שפת המדרכה לכל אורך הרחוב, דבר המונע אפשרות של יציאה נוחה מן הרכב, מן הצד הקרוב למדרכה. התובע אישר כי התמונה משקפת את המציאות כפי שהיתה במועד התאונה, ועדותו מהימנה עלי.
8. ב"כ הדר לא השתכנעה גם לאחר שמיעת עדות התובע, ובקשה לחקור בחקירה נגדית גם את אמו. אמו של התובעת תמכה בגירסת התובע לעניין ההיתר לחנות במקום בו חנו. התובעת הסבירה, כי ברחוב התגוררה דודתה, אחות אביה ז"ל, ובנה חנה במקום שגם הדיירים חונים בו שנים. התובעת אישרה, כי גם לאחר התאונה, בבואם למקום, נוהגים התובעים לחנות באותו מקום בו חנו כשארעה התאונה, וכי שפת המדרכה אינה צבועה שם לא אדום-לבן ולא כחול-לבן. התובעת ציינה כי לא היה במקום כל שילוט האוסר חניה בשל קיום עבודות במקום, וגם לא היו עבודות בכביש, אלא הטרקטור הפוגע יצא מתוך חצר. חרף נסיונות ב"כ הנתבעת 3 לבלבל את התובעת, שהינה נהגת בעצמה ויודעת להבדיל בין מקום מותר לחניה למקום שאסור לחנות בו, עמדה התובעת איתן על דעתה כי מדובר במקום מותר לחניה, ושכנעתני באמיתות גירסתה.
9. ואם לא היה די בעדות המשכנעת של התובעים לגרום לב"כ הנתבעת 3 להסכים כי מדובר במקום
מותר לחניה, באה עדות הנתבע 1, נהג הטרקטור וטרפה את כל קלפי טיעוניה. הנתבע 1 בהגינותו, לא ידע להגיד בוודאות, אם מקום התאונה נראה כפי שמשתקף בתמונות שהוצגו. ויש לזכור, כי מדובר בנהג טרקטור, שעבד באיזור כולו במשך חודשיים בלבד. לעומתו, התובעים מכירים היטב את המקום, שכן נהגו לבקר את הדודה לפני התאונה ושנים לאחריה. אך לא רק זאת. הנתבע 1 הודה כי לא היה כל שלט שאסר את החניה במקום! (עמ' 13 שורה 19). לטענתו, כל בוקר היה מנהל העבודה דואג להציב תמרור אזהרה על עבודות בכביש, ו"כובעים" מפלסטיק אשר חסמו את קטע הכביש הסמוך למקום בו עבדו, קרי: מן העבר השני של הכביש, ולא בצד בו חנה התובע (עמ' 13 שורה 26). ואם לא די בכך, הרי בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי אמר לחוקר שלא הבחין ברכב התובעים שהגיע למקום וחנה במקום
מותר לחניה וכי נסע לאחור והכף האחורית של הטרקטור פגעה בשמשת המכונית. למעשה, בהודאתו זו שמט הנתבע 1 את הקרקע מתחת לטענתה של הדר בדבר חניה במקום אסור לחניה, והותירה ללא גירסה עובדתית סותרת.
10. הנני קובעת איפוא, כי הוכח בוודאות מלאה כי המקום שבו חנתה מכונית התובעים במועד התאונה היה מקום
מותר לחניה על פי כל דין, ולא נאסרה בו החניה על ידי כל תמרור, הוריה חוקית או אחרת.
11. החזקה המרבה שבהגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 קובעת כי יש לראות כ"תאונת דרכים" גם "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". מכלל ההן נשמע הלאו - כי מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום מותר לחניה, איננו נכלל בחזקה המרבה. ברע"א 1953/03
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי ואח' (להלן - "פסק דין אדרי") נקבע כי המונח "חניה אסורה" צריך להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי "חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חנייה כזו יוצרת. חניה עשויה להיות "חניה אסורה" גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר חנייה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תחשב "חניה אסורה" גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה. ובנוסף, חייב להתקיים גם קשר סיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק. לאור הלכה זו נבחן את השאלה, אם חניה מכונית התובעים היתה "חניה אסורה".
12. טוענת הדר בסיכומיה, כי לאור עדותו של הנתבע 1 "במועד הארוע בוצעו
בכביש עבודות פירוק אספלט" והחניה במקום יצרה סיכון שרכבים שעובדים
בכביש יפגעו ברכב החונה, סיכון שהתממש בפועל (הדגשה שלי - א.ז). חבל שב"כ הנתבעת הדר לא דייקה בסכומיה (והנני מניחה כי מדובר בהיסח הדעת ולא בנסיון להטעות את בית המשפט), שכן הנתבע 1 העיד (עמ' 12 שורות 20-21): "בצענו פיתוח
מדרכות ברחוב אחד העם. העבודות כללו פירוק אספלטים ואבני שפה ישנים.
המדרכה היתה מאספלט.
התכוונתי לפירוק מדרכות ולא לפירוק הכביש". בנסיבות אלו, חניית רכב התובעים מעברו השני של הכביש, כביש שיש בו 3 נתיבי נסיעה, לא יצרה סיכון תחבורתי, גם אם בוצעו עבודות לפיתוח מדרכות בצד השני של הכביש. לפיכך, הנני קובעת כי לא חלה בענייננו החזקה המרבה בדבר רכב שחנה במקום אסור לחניה.
13. עיון בסיכומי הנתבעת הדר מעלה, כי בסיכומיה מסיטה ב"כ הנתבעת 3 את גדר המחלוקת מן השאלה העיקרית שהיתה במחלוקת במהלך הדיונים, והיא שאלת החניה במקום אסור לחניה, לטענה, כי בענייננו חלה ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" הואיל ומדובר בתובעים שהם בגדר "משתמשים" ברכבם במועד התאונה, שכן היו בתהליכים שונים של יציאה מן הרכב בתום הנסיעה. לחילופין - לגבי התובע אשר לטענתו היה מחוץ לרכבו במועד התרחשות התאונה, טוענת הדר כי מדובר בנפגע מחוץ לרכב בתאונה שבה היו מעורבים שני כלי רכב, ועל כן בהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק, החבות כלפיו היא של הנתבעות מנורה והדר ביחד ולחוד.
לית מאן דפליג, כי שלב ה"נסיעה" הסתיים לפני אירוע התאונה. התובעים עמדו לצאת מן הרכב ולהשאירו חונה ברחוב. התובע כבר הספיק לצאת מן הרכב, ועמד לצידו והמתין שגם אמו תצא, על מנת שיוכל לנעול את הרכב (עמ' 8 שורה 21). התובעת השתהתה ברכב, התכופפה כדי לאסוף את תיקה, ואזי ארעה התאונה.