א. רקע
1. תביעת פיצוי בגין נזקי גוף הנובעת מתאונת עבודה שארעה ביום 25.7.00.
2. רקע התביעה הוא נפילת התובעת, שעבדה כזבנית אצל נתבעת 1 (להלן: חברת אייס), מסולם עליו עלתה במסגרת עבודתה, על מנת להוריד ממדפים חבילות אלבומים שמשקלם 10-15 ק"ג לחבילה ובהעדר אחיזת יד ורגל בטוחים. כתוצאה מהתאונה, נגרמו לתובעת שברים בשני עקבי רגלה, שהצריכו בין היתר, 3 ניתוחים.
ב. העובדות שאינן שנויות במחלוקת
3. התובעת נפלה מסולם השייך לנתבעת 1 בשטח נתבעת 1 ובמסגרת עבודתה.
ג. המחלוקת
4. המחלוקת בין הצדדים נסובה כאמור בשאלת החבות ובשאלת הנזק.
באשר לשאלת החבות מתעוררות שאלות המשנה הבאות:
א. האם בנסיבות המקרה התקיימו יסודותיה של עוולת הרשלנות ?
ב. האם לאור עובדות המקרה מתקיימים יסודות הפרת חובה חקוקה ?
ג. האם קיים אשם תורם מצידה של התובעת ואם כן - מה היקפו ?
ד. תמצית טיעוני הצדדים
5. התובעת טוענת לחבות מכוח עוולת הרשלנות, הנובעת מחובת הזהירות של מעביד כלפי עובדו, והפרת חובה חקוקה, זאת נוכח הפרת הוראות סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות).
6. הנתבעות כופרות בחבותן וטוענות, כי על רקע הסיכון הטבעי והרגיל בעליה על סולם, הגם שחבות בחובת זהירות מושגית, אינן מחויבות בחובת זהירות קונקרטית, שכן לא ניתן למנוע נפילה כתוצאה מאיבוד שיווי משקל במהלך עמידה על הסולם, בלא למנוע את השימוש בסולם לחלוטין. הואיל והתובעת בחרה על דעת עצמה, שלא להמתין לעובד אחר שיסייע לה בהורדת האלבומים, ולו ע"י החזקת הסולם והבטחת יציבותו - וזאת על אף שעובר לתאונה קראה לעובד אחר לסייע לה, הרי רשלנותה התורמת מכרעת ולפחות בגובה 50%, והיא שגרמה לתאונה.
ה. הראיות
7. בפני ביהמ"ש העידה התובעת וכן הוצגו 28 מסמכים שעניינם חוות דעת רפואיות, אישורי שכר, אישורים מקצועיים, מסמכים רפואיים שונים, קבלות תשלום ועוד. כן הוצג מסמך המאשר הגעת מתקן הרמה למפעל הנתבעת ביום 29.10.00 (לאחר התאונה) (ת/26).
ו. תמצית העדות בשאלת החבות
8. התובעת העידה כי התאונה ארעה במצב בו הייתה צריכה להוריד אלבומים ממדף שגובהו כ - 4 מטרים, במחלקת כלי בית, שהיתה מחלקה לגביה לא קיבלה כל הכשרה מיוחדת (להבדיל ממחלקת קופות בה עבדה קודם לכן). שיטת הטיפוס באותה עת היתה על סולם דו צדדי, שאינו ניתן לעגינה במדף. הסולם לא הגיע עד גובה המדף וכך החזיקה ביד אחת במדף וביד שניה סחבה את הקרטון ובו האלבומים. תוך כדי פעולה זו איבדה את שיווי משקלה, נפלה ושברה את שני עקבי רגליה (סעיפים 2 +3 לתצהירה מיום 25.8.05 ועמ' 7 לפרוטוקול, ש' 14-22). כשעלתה על הסולם לא יכולה היתה להזיז את המוצרים, על כן הייתה צריכה לעלות על שלב גבוה יותר (עמוד 8 שורה 4). פעולה מסוג זה נעשתה על ידה פעמים רבות בעבר לבד (עמוד 8 שורה 8 ו - 21). במקרה הנדון לא יכולה הייתה לטפס על המדף אלא הושיטה את היד ודחפה את הקרטון כלפי מטה (עמוד 8 שורות 15-16). היא אכן ביקשה מעובד אחר לעזור לה (ס' 3 ז' לתצהירה ועמ' 8 שורה 23), ואולם מנהל החנות החל לצעוק שיש למלא את קווי הקופות, ולכן לא יכולה היתה להמתין וביצעה את המטלה לבדה (עמוד 8 שורות 30-31, עמוד 9 שורה 2). באותו יום עבדה לבדה (עמוד 9 שורה 8), דברים כאלה העובדים עושים כל הזמן לבד, גם אם לקוח רוצה לקנות משהו, הנוהג הוא שאמורים להוריד לו את זה לבד (עמוד 9 שורות 14-15). העדה מעידה כי לקחה את הסולם הגבוה ביותר הקיים בחנות (עמוד 9 שורה 19) כשהמדף עצמו היה העליון ביותר (עמוד 9 שורה 21).
ז.
דיון
חובת זהירות
9. כידוע, לבדיקת האחריות ולגיבוש יסודות עוולת הרשלנות, יש לבדוק הן את חובת הזהירות המושגית והן את זו הקונקרטית (ר': ע"א 243/83
עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113).
10. נראה שאין מחלוקת בין הצדדים, כי חלה בענייננו חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובד, דבר שהוכר רבות בפסיקה. מעביד חב בחובת זהירות כלפי כל עובד, הן כשמדובר בעבודה אשר סיכון בצידה ובין אם מדובר בעבודה שאין סיכון בצידה. המחלוקת נעוצה איפוא בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית.
11. מערכת היחסים שבין עובד למעבידו הוכרה בפסיקה ככזו אשר מכילה חובת זהירות מושגית אשר הפרתה מקנה לעובד אפשרות לתבוע בגין רשלנות (ראה: עו"ד משה ויסמן תביעות רשלנות בנזיקין, ע"א 663/88 -
שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ . פ"ד מז (3), 225 ,עמ' 229-230, ע"א 477/85
בוארון נ' עירית נתניה ואח' וערעור שכנגד פ"ד מב (1), 415, 420.
ראוי לציון בעניין זה ע"א 8133/03
יצחק עודד נ' לוטם שיווק בע"מ, נט, (3) 66, שם קבע בית המשפט העליון מפי כבוד השופטת ע' ארבל, בהסכמת כב' הנשיא א' ברק וכב' השופט (כתוארו אז), א' ריבלין:
"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על-מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה".