רקע
הנתבעת 1, הינה חברה שעיסוקה היה במכירת יחידות נופש בחו"ל (להלן: "
הנתבעת").
הנתבעים 2 - 5, שימשו כמנהלי הנתבעת, והיו או הינם, בעלי מניות בנתבעת (הנתבעים 2-5 ביחד יקראו להלן: "
הנתבעים", הנתבע 2 יקרא להלן: "
הנתבע").
ביום ו', 12.9.97, הוזמנו התובעים לפגישה במשרדי הנתבעת. לאחר מסע שכנוע ארוך, חתמו התובעים על הסכם, לפיו הם רכשו זכויות נופש ביחידת דיור בספרד, ושילמו בתמורתה סך של 31,146 ש"ח (להלן: "
ההסכם" או "
החוזה").
כתבת המקומון "קול העיר" בירושלים, הגב' ורד פולישצ'וק-קט, (להלן: "
הכתבת") שנוכחה במקום המפגש לצורך עריכת תחקיר עיתונאי ולצורך כתיבת כתבה, שהתפרסמה שבוע ימים לאחר מכן- ביום 19.9.97, תיארה את שיטות השכנוע והשיווק הפסולות והבלתי הוגנות שהופעלו על הרוכשים הפוטנציאלים של יחידות הנופש, עד שהתרצו לחתום על ההסכם (להלן: "
הכתבה").
רכישת הזכות הקנתה לתובעים את זכות השימוש במשך שבוע בשנה, ביחידת הנופש, והנתבעת התחייבה להמציא לתובעים מסמך על בעלותם בזכויות הנופש.
כמו כן, התחייבה הנתבעת, במסגרת הסכם הרכישה, כי התובעים יתקבלו כחברים בארגון R.C.I, ארגון המאפשר להם להחליף מדי שנה את יחידת הנופש, ביחידה אחרת, המצויה במאגר היחידות שהועמדו ע"י בעליהן להחלפה- ה"פול" של R.C.I (להלן:
"זכות ההחלפה").
התובעים ביקשו בתחילה לחזור בהם מההסכם, אך הם חזרו בהם מרצון זה, לאחר שהובהר להם, על ידי הנתבעת, כי על פי הקבוע בהסכם, אין להם זכות לעשות כן, והם סברו שכך הוא המצב החוקי.
בשנת 1999, (כשנתיים לאחר חתימת הסכם הרכישה) הם ניצלו את זכות ההחלפה של היחידה, ויצאו לשתי חופשות שונות,לשני יעדים באירופה, האחד
בשוויץ והשני
באוסטריה.
רק בשנת 2003, דהיינו למעלה משש שנים מאז חתימת ההסכם, החליטו התובעים, לדרוש את ביטול ההסכם, והגישו תביעתם זו בטענה, כי הנתבעים הונו אותם, הטעו אותם הציגו להם מצגי שווא, ולכן, הם זכאים לבטל את ההסכם ולקבל את כל התשלומים ששילמו בחזרה.
טענות הצדדים
לטענת התובעים, בעת המכירה, הנתבעת הפעילה לחץ בלתי סביר ונקטה בדרכי שיווק אגרסיביות, דבר שגרם להם לחתום על עסקת הרכישה, למרות שלא רצו בה.
כשלושה ימים לאחר הרכישה (ביום א' 14.9.07), ביקשו התובעים להודיע לנתבעת, כי הם מבטלים לאלתר את עסקת הרכישה, אולם כשהגיעו התובעים למשרדי הנתבעת, כדי למסור את הודעת הביטול, במלון שער ירושלים, הסתבר להם, כי הנתבעת נעלמה ללא עקבות.
מברור שערכו התובעים עלה, כי מספרי הטלפון של הנתבעת, מצוי בבית מלון, ברחוב ירמיהו בירושלים (להלן: "
המלון"). כשביררו התובעים אצל עובדי המלון, מתי יוכלו לפגוש את נציגי הנתבעת, הם נענו, כי אלו יהיו במלון רק בסוף השבוע, דהיינו, ביום שישי הקרוב.
ביום שישי ה- 19.9.97, נסעו התובעים למלון, פגשו את נציגי הנתבעת הודיעו להם, כי העסקה מבוטלת והחזירו את הסכם הרכישה לנתבעת.
נציגי הנתבעת סרבו לקבל את הודעת הביטול, וביום 29.9.97, שלחה הנתבעת לתובעים, את הסכם הרכישה שהותירו אצלה וחזרה לתובעים, כי אינה נכונה לבטל את ההסכם, אפילו כנגד פיצוי, בסך 500$, שהציעו התובעים לנתבעת בגין ביטול העסקה.
באותו היום בו נפגשו התובעים עם נציגי החברה במלון- דהיינו ביום 19.9.97, פנו התובעים לבנק בו מנוהל חשבונם, וביקשו ממנהל הבנק לפנות לחברת ישראכרט, על מנת לעכב את התשלומים לנתבעת, אך חברת ישראכרט, סירבה לכך.
התובעים שהיו סבורים, כי לא ניתן לבטל את הסכם הרכישה, שקבע כי הוא לא ניתן לביטול, החליטו לנצל את ההסכם, ולצאת לנופש של שבוע ימים בשוויץ וחמישה ימים באוסטריה, בתקופות רצופות או בחודשים יולי, אוגוסט 1999.
בשני האתרים, בהם נפשו התובעים, לא היו מטבחונים, כמקובל ביחידות נופש אחרות. הלכה למעשה, לטענת התובעים, בשני המקומות, על פי התחלופה שנעשתה על ידי מועדון R.C.I, הם לא קיבלו יחידת נופש, אלא קיבלו חדר בבית מלון, לא מאובזר, דבר שחייב אותם לאכול במלונות ובמסעדות וגרם להם טרחה רבה והוצאות כספיות.
עוד טענו התובעים, כי בשני בתי המלון, הם זכו ליחס שלילי ומחפיר, מאחר ולא אכלו באותם בתי המלון, ובתי המלון הרגישו, כי אין הם מרוויחים כסף ולכן העניקו להם יחס שלילי ביותר והם חשו, כי הנתבעת, באמצעות הנתבעים 2 - 5 ובשיתוף מועדון R.C.I, טמנו להם מלכודת.