התובע יליד 1949 טוען כי נפגע בשני אירועים שהוא טוען שמהווים תאונות דרכים על פי הגדרת המושג בחוק הפיצויים, והגיש תביעה זו לפיצויים על הנזקים שנגמרו לו לטענתו באותם אירועים
אירוע ראשון שלטענת התובע הוא נפגע בו היה ביום 15/10/98 והשני ביום 13/2/02 .
לגבי האירוע הראשון טוען התובע כי הוא ,שהינו נהג רכב לגרירת רכבים וחילוצם , הגיע לאזור מושב גנות כדי לחלץ מכונית סקודה שהושבתה וחנתה בצד הכביש . הוא התקרב לרכב הסקודה וחיבר אותו לרכב הגרר. חזר לרכב הגרר ובקש להתחיל בנסיעה , לאחר נסיעה קצרה חש כי הרכב הנגרר אינו מתקדם באופן חופשי והוא הבין כי שכח לשחרר את בלם היד ברכב הנגרר.
התובע טוען כי הוא עצר את רכב הגרר בצד הדרך והתכוון לרדת ממנו , פתח את דלת רכב הגרר ואחז אותה בידו תוך שהוא מתחיל לרדת , ולפתע נשבה רוח חזקה ומעוצמת הרוח , נעה דלת הרכב קדימה , הוא איבד את שווי משקלו וכתוצאה מכך נפל על הכביש תוך שהוא נוחת על רגלו השמאלית. התובע שהיה לבדו במקום, חזר לרכבו והמשיך בנסיעה איטית לתל אביב .
התובע פנה לקבלת טיפול רפואי אצל דודו יצחק קמרי מעסה קבוצת כדורגל, ורק ביום 16/3/99 , חמשה חודשים אחרי האירוע פנה להתאשפז בבית חולים , לצורך ניתוח ארטרוסקופיה בגלל קרע מניסקוס בברך .
התובע גם טוען כי נפגע באירוע נוסף שהיה ביום 13/2/02 . נסיבות אירוע תאונתי זה הן שהוא נהג את רכבו בתוך שיירת מכוניות, אירעה תאונת שרשרת, ורכבו נפגע ע"י רכב אחר .התובע טוען כי נפגע גופנית גם בתאונה השנייה.
התאונה הראשונה היתה תאונת עבודה בגינה פנה התובע אל הביטוח הלאומי והגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה וגם בקשה לגמלת נכות מעבודה , נבדק ע"י ועדה רפואית וזו קבעה לו 10% נכות.
בגין התאונה השנייה, שלא היתה תאונת עבודה, לא פנה תובע אל הביטוח הלאומי. הגיש בקשה לבית משפט זה לצורך מינוי מומחה בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים ( מומחים) ,ובקשתו לא נענתה , והוא לא ערער על ההחלטה. בסיכומיו טוען התובע כי בתאונה השניה , היה בחופש מחלה למשך 10 ימים, והוא מבקש לפסוק לו פיצוי על אובדן הכנסה למשך 10 ימים, וכאב וסבל.
המחלוקת העיקרית בתיק זה סבה על התאונה הראשונה .
הנתבעות הכחישו את כל טענותיו, של התובע אחת לאחת באשר לאירוע התאונה הראשונה , וטוענות כי הוא לא נפגע כפי שהוא טוען שנפגע ואם נפגע אין בנסיבות פגיעתו כדי להוות תאונת דרכים על פי החוק.
במהלך הבאת הראיות, העיד התובע לעצמו , והעיד מטעמו גם את דודו מר יצחק קמרי ,עדות התובע בתצהיר ת/2 ועדותו של יצחק קמרי ת/1 .
מתצהירו של הדוד יצחק , ת/1 , עולה כי התובע הגיע אל העד במגרש הכדורגל של מכבי תל אביב שם הוא עובד כמעסה, ובקש כי יתן לו טיפול לאחר שכדבריו , הוא נפגע תוך כדי ירידה מהרכב. העד אינו מציין את התאריך בו הגיע אליו התובע, וכך לא נדע מתוך עדותו של העד כמה זמן אחרי התאונה היתה הפניה .
מכל מקום עדותו של יצחק קמרי אינה יכולה לתמוך בגרסתו של העד כי הוא נפל תוך כדי ירידה מהרכב, ועל כן בענין זה עדותו של התובע נותרת עדות יחידה .
בית משפט הנותן פסק דין לטובת בעל דין על סמך עדות יחידה עליו לנמק מדוע הוא עושה זאת ( סעיף 54 לפקודת הראיות ) נשאלת השאלה אם בנסיבות המקרה שלפני , יכול אני לתת פסק דין הקובע כי התובע אכן נפגע באירוע המהווה תאונת דרכים , כטענתו, על סמך עדותו היחידה של התובע .
בספרו של כב' השופט קדמי " על הראיות" חלק שלישי עמוד 1349 , תחת הכותרת "מהימנות-מבחנים בסיסיים- הנחיות הפסיקה " כותב-
" א- כללי - מהימנותו של עד נקבעת , בדרך כלל בעזרת אחד או יותר מארבעה מבחנים הבסיסיים הבאים
1- מבחן ההתרשמות , לאמור : התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מאופיה וטיבה של התנהגותו של העד על דוכן העדים
2- מבחן ההשוואה החיצונית . לאמור השוואת דבריו של העד בבית המשפט עם דברים שאמר במקום אחר, או עם דברים שאמרו עדים אחרים .
3- מבחן ההשוואה הפנימית . לאמור העמדת דברי העד במבחן של הגיון, שכל ישר, וניסיון החיים