פסק דין זה ניתן בעקבות סיכומים בכתב שהוגשו בהמשך לדיון שהתנהל במעמד באי כוח הצדדים, מנהל האשראי של התובעת והנתבע 1 בעצמו, במסגרת תביעה שטרית שהגישה התובעת נגד הנתבעים בגין 4 שיקים כדלקמן: (1) שיק מספר 6258 על סך 3,287 מיום 2/8/04; (2) שיק מספר 6310 על סך 5,962 מיום 25/7/04; (3) שיק מספר 6311 על סך 7,600 מיום 10/8/04;
ו- (4) שיק מספר 6257 על סך 8,774 מיום 13/7/04.
הנתבעים הגישו תצהירים בתמיכה לכתב ההתנגדות, וטענו כי מעולם לא חתמו על השיקים נשוא התובענה באופן אישי או כערבים, אלא רק כמורשי חתימה וכשלוחיה של חברת אפשטיין שגיא
(1988) בע"מ (להלן: "
החברה"), אשר הם בעלי השליטה בה. עוד נטען כי כתב הערבות שצורף לבקשה לביצוע השיקים אינו מקים לנתבעים חבות כלפי התובעת, שכן נחתם במסגרת עסקה ספציפית שביצעה החברה עם הלפור מתכות ופלדות בע"מ (להלן: "
הלפור") ועימה בלבד - עסקה אשר הגיעה לידי סיומה.
בתחילת הדיון בהתנגדות הודיע ב"כ הנתבעים כי מר אלכס שגיא (הנתבע 2) הלך לעולמו, ועל-כן מתנהלת התביעה נגד עיזבונו. לאחר חקירת הנתבע 1 על תצהירו, הוחלט כי תינתן לנתבעים רשות להתגונן בהסכמה.
הנתבע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית בו טען כי השיקים נשוא ההתנגדות נמשכו על-ידי החברה לפקודת התובעת בשנת 2004 בקשר לסחורה שסיפקה התובעת לחברה. הובהר כי השיקים נושאים את חותמת החברה בצירוף חתימות הנתבעים כמנהליה, כאשר בגב השיק לא מופיעה כל חתימה אישית של הנתבעים, אשר עשויה היתה להעיד על כוונתם לערוב לשיקים באופן אישי. בנוסף חזר הנתבע 1 וטען כי כתב הערבות שצורף לבקשה לביצוע השיקים נחתם במסגרת עסקה ספציפית של החברה עם הלפור. לטענתו, החברה נדרשה לחתום על כתב הערבות באפריל 2000 כתנאי לקבלת סחורה עבור פרויקט שביצעה בבית החולים איכילוב, כשנאמר לנתבעים על-ידי עובד של הלפור, מר חיים אלגרנטי, שהערבות היא להבטחת הרכישות מהלפור בלבד ושכתב הערבות יוחזר לחברה עם גמר ההתקשרות. עוד נטען כי עם פירעון יתרת החוב להלפור בראשית שנת 2001, פקע כתב הערבות. בהמשך טען הנתבע 1 כי רק משנודע לקבוצת החברות של התובעת שהחברה נקלעה לקשיים ואינה יכול לעמוד בהתחייבויותיה, "נזכרה" באותו כתב ערבות וטענה לראשונה כי הוא חל גם על חובות של החברה לתובעת. לבסוף נטענה בתצהיר טענת קיזוז לפיה התובעת או החברות הקשורות אליה נטלו מהחברה חומרים וציוד בשווי של 15,000 ש"ח מבלי להמציא לה או לנתבעים זיכוי על כך.
מר קובי אולינקי, אשר הצהיר כי הוא משמש כמנהל האשראי של קבצת חברות "איסכור", הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת בו טען כי חתימת הנתבעים על כתב הערבות האישית נדרשה בשל הגדלת מסגרת האשראי של החברה בגין סך רכישותיה מחברות שבקבוצת "איסכור". מר אולינקי הדגיש שצוין בכתב הערבות מפורשות כי מדובר ב"ערבות אישית מתמדת ומתחדשת" והנתבעים הסכימו שיופטרו מערבותם זו רק באמצעות אישור בכתב. כמו-כן נטען שעל-פי הנהוג בקבוצת "איסכור", במקרים בהם ניתנת ערבות אישית לאחת מן החברות בקבוצה, שהינה ערבות מוגבלת לעסקה ספציפית, נמחק שמן של החברות האחרות מכתב הערבות, נמחקת המילה "מתמדת" וכן נהוג לציין על-גבי הערבות כי ניתנה לעסקה ספציפית. במקרה שבפני, טען מר אולינקי, נוסח כתב הערבות מלמד שהערבות ניתנה כערבות מתמדת לכל חובותיה של החברה לחברות קבוצת "איסכור", וביניהן התובעת. עוד נטען כי הנתבעים מעולם לא הופטרו מערבות זו על-ידי התובעת, הלפור או מי מחברות קבוצת "איסכור", ומעולם לא ניתן להם אישור כי ערבותם פקעה או נסתיימה.
לאחר הגשת תצהירים משלימים הנוגעים למדיניותה של קבוצת "איסכור" לגבי החתמת לקוחות על כתבי ערבות, התנהל דיון במעמד הצדדים שבמהלכו נחקרו המצהירים. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב אשר מתמקדים בעיקרם בשתי שאלות משפטיות: האם כתב הערבות עליו חתמו הנתבעים חל גם על חובה של החברה לתובעת משנת 2004, ואם כן, האם רשאית התובעת להגיש תביעה שטרית נגד הנתבעים כערבים באופן אישי לפירעון השיקים נשוא התובענה מכוח כתב הערבות הנ"ל.
דיון
עיון בשיקים נשוא התביעה מעלה כי הנתבעים חתומים עליהם בשם החברה המושכת בלבד ולא באופן אישי, והתובעת אינה חולקת על כך. טענתה של התובעת היא כי ערבותם האישית של הנתבעים לשיקים נובעת מכתב ערבות אישית מתמדת שנחתם ביום 11/4/00. אולם כפי שיפורט להלן, אף אם כתב הערבות הנ"ל אכן חל על החוב שבגינו נמשכו השיקים, ואינני נדרש להכריע בעניין זה, הרי שיש בכך כדי להקנות לתובעת עילת תביעה חוזית בלבד.
אמנם כפי שנקבע בסעיף 57 (ב) לפקודת השטרות, אשר פורש לא אחת בפסיקה ובספריהם של מלומדים שונים, ערבות לשטר יכולה להינתן במסמך נפרד ואין הכרח שתיכתב בגוף השטר עצמו. עם זאת, במתן ערבות לשטר באמצעות מסמך חיצוני, יש לציין באותו מסמך באופן מפורש מהו השטר ולכלול ביטוי המביע את כוונת החותם לערוב לפירעון השטר (ראה י. זוסמן
דיני שטרות מהדורה שישית, 1991, בעמוד 293). ויודגש, הפסיקה דורשת הוכחה ברורה בדבר כוונת הערבות לשטר מסוים (ע"א 330/60
אטלס שירות נסיעות בע"מ נ' היטרמן, פ"ד טו 3; ש' לרנר
דיני שטרות (תשנ"ט), בעמוד 311).
עיון בכתב הערבות האישית המתמדת מעלה כי אין בו כל ביטוי המעיד על כוונה לערוב לשיקים נשוא התובענה, אשר נמסרו לתובעת מספר שנים לאחר החתימה על כתב הערבות. כמו-כן אין בכתב הערבות מילים העשויות לרמוז על כך שמדובר בערבות שטרית או ערבות אוואל. אשר על כן, מדובר למעשה בכתב ערבות חוזי לכל דבר ועניין.
אי לכך, ובהעדר הוכחת הכוונה לערוב לשיקים הספציפיים נשוא התובענה, בין אם בכתב הערבות ובין אם על גבי השיקים עצמם, וכאשר אין כל חתימה של הנתבעים על השיקים באופן אישי - אין בהגשת כתב הערבות יחד עם השיקים כדי לגבש עילת תביעה שטרית נגד הנתבעים.
באשר לאסמכתאות שצירפה התובעת לסיכומיה, מעבר לכך שלא מדובר בהלכות מחייבות, אין הן רלוונטיות כלל לעניינו. בהחלטתה של כב' השופטת סלע בבש"א 2728/02, אשר ניתנה במסגרת בקשת ביניים לגבי סדר הבאת הראיות, נקבע שהערבות עמדה בדרישות המופיעות בסעיף 57 לפקודת השטרות, שכן בשונה מהמקרה דנן, צוין שם על כתב הערבות באופן מפורש שמדובר בערבות אוואל. בפסק דינו של כב' השופט סובל בת.א. 38315/06, אשר ניתן במסגרת ערעור על החלטת ביניים של כב' הרשמת שוורץ, כל שנקבע הוא שאין להכריע בשלב המקדמי של הדיון בהתנגדות אם כתב הערבות ממלא אחר הוראותיו של סעיף 57 לפקודת השטרות מבלי לערוך בירור עובדתי ומשפטי לגופו של עניין. פסק הדין הסופי היחיד שצורף לתצהירה של התובעת הוא זה שניתן על-ידי של כב' השופטת ברקוביץ' בת.א. 23796/04, ונסיבות המקרה שם היו שונות בתכלית מהמקרה שבפני, שכן באותו עניין לא הייתה מחלוקת על כך שהנתבע חתם בגב השיקים, ובחינת הראיות החיצונית לשיקים לא נעשתה אלא לשם פירוש כוונתו של החותם. יתר על כן,
כב' השופטת ברקוביץ' אף הבהירה בסעיף 11 לפסק דינה כי התובעת היא הנושאת בנטל להוכיח שהנתבע אכן חתם על השיק כערב והוסיפה, תוך הפניה לע"א 417/62
בנק לסחר חוץ נ' גרינבלד, פ"ד י"ז (3) 1517:
"כדי להטיל על הנתבע אחריות של ערב לשיקים, צריכות להיות הוכחות ברורות שחתימתו הייתה מלווה בגמירות דעת להתחייב כערב. הפסיקה החמירה בהיקף הראיות הפוזיטיביות הנדרשות מהתובע להוכחת יסוד הערבות".
אם במקרים בהם הנתבע חתום בגב השיק, נושא התובע בנטל להוכיח את כוונתו של הנתבע לערוב לשיק בראיות פוזיטיביות וברורות, ברי כי במקרה דנן, בו אין מחלוקת שהנתבעים אינם חתומים בגב השיקים או בכל מקום אחר על פני השיקים באופן אישי, נושאת התובעת לכל הפחות בנטל זהה על-מנת להוכיח את כוונת הערבות.
טוענת התובעת כי אין כל קשר בין האמור בע"א (באר שבע) 1019/98
פנר נ' קאיד, תק-מח
98(3) 6578 אשר צורף לסיכומי הנתבעים (להלן: "עניין פנר") לענייננו, הואיל ובעניין פנר חתמו כל אחד מהנתבעים על גב השיקים בנפרד, וללא כל קשר לחתימת החברה הנפרעת. אולם עיון בפסק הדין מעלה כי הינו בהחלט רלוונטי לענייננו. כב' השופט הנדל קבע בעמ' 6579 לפסק הדין: