1. תובענה זו מכוונת חלקה נגד שני הנתבעים, ועניינה סילוק הלוואה שבסכום של 60,000 ש"ח שהועמדה על ידי התובעת לנתבעת 1 ביולי 1997, וחלקה מכוונת נגד הנתבעת 1 ועניינה שיפוי התובעת בגין סכומים ששולמו על ידה מכוח ערבות שהוציאה לבקשת הנתבעת 1 לטובת חברה בשם אורפק תעשיות (1983) בע"מ (להלן: "
אורפק").
החלטתי לקבל את התביעה אשר מכוונת נגד שני הנתבעים, ולדחות את התביעה אשר מכוונת נגד הנתבעת 1 בלבד. להלן אפרט את נימוקיי, אך תחילה בקצרה לעובדות, ככל שהתבררו.
2. מייסד התובעת הוא מר מאיר משל ז"ל שנפטר לאחר מחלה בשנת 2004. הנתבע 2 היה ידידו, ובעל השליטה בנתבעת 1. ב-1997 סוכם בין השניים על שיתוף פעולה עסקי בתחום שירותי ייעוץ ופיתוח עסקי, ובמסגרת זו העתיקה הנתבעת 1 את משרדיה למשרדי התובעת. לרשות הנתבע 1 עמד אז רכב שהוחכר בליסינג, ועם המעבר למשרדי התובעת הוסכם שהתובעת תעמיד לרשות הנתבעת סכום של 60,000 ש"ח על מנת שהאחרונה תרכוש את הרכב מחברת הליסינג, והוא יעמוד לשימושו של הנתבע 2. ההסכמות בין הצדדים בהקשר זה עוגנו במכתב מה-26.6.1997 שנושאו: "
פקדון בסך של 60,000 ש"ח".
לפי מכתב זה (להלן: "
הסכם הפיקדון") הסכום של 60,000 ש"ח יועבר לנתבעת 1 ב-1.7.1997 "
כפקדון נושא ריבית הניתן למשיכה/החזר (
ON CALL)
בהודעה מראש של 7 ימים"; "
הפקדון נושא ריבית בשיעור הקבוע בתקנות מס הכנסה"; הריבית תשולם לא יאוחר "
ממועד משיכת/החזר הפקדון בתוספת מ.ע.מ החוק..."; להבטחת הפירעון ירשם שיעבוד על המכונית (נספח ב' לתצהיר מטעם התובעת).
שיתוף הפעולה העסקי בין התובעת לנתבעת 1 הסתיים ב-1999. הנתבע 2 מונה למנהל המדפיס הממשלתי, והנתבעת 1 חדלה מפעילות, אך הרכב נשאר ברשותו של הנתבע 2 והוא מוחזק על ידו עד היום. המשכון על המכונית שרכישתה מומנה בכספי "הפקדון" לא נרשם; "הפקדון" לא הוחזר, ומכאן התביעה שהוגשה רק בדצמבר 2005.
גם התביעה אשר מכוונת נגד הנתבעת 1 בלבד, שורשיה בתקופה בה התקיים שיתוף פעולה בינה לבין התובעת. הנתבעת 1 רכשה מאורפק מערכות ממוחשבות לפיקוח על צריכת דלק - "דלקן 2000" - לשם יצוא לקובה, והתובעת ערבה לתשלום התמורה בעסקת הרכישה - לאורפק.
3. ואם נחזור עתה לפיקדון בסכום של 60,000 ש"ח -
הנתבעים טוענים שאין מדובר כלל בהלוואה - אין זה מקרי שהסכום האמור זכה בכתובים לכינוי "פקדון" ולא בכדי השעבוד לא נרשם ורישומו מעולם לא נדרש - גם החזר של הסכום האמור לא נדרש. את התשלומים בעסקת הליסינג ממנה חברה קודמת שלה נתנה הנתבעת 1 שירותי יעוץ, ומשהוסכם על שיתוף פעולה עם התובעת, הייתה היא אמורה לרכוש את הרכב מחברת הליסינג ולהעמידו לשימושו של הנתבע. משיקולים שונים הוסכם שהנתבעת 1 תהא זו שתרכוש את הרכב, אך זאת במימון של התובעת, והדברים הוצגו כפי שהוצגו במכתב הנ"ל אך לצורכי מס הכנסה. מכיוון שכך, הנתבעת מעולם לא נדרשה להחזיר את מה שמכונה עתה "הלוואה" - והתובעת לא העלתה כל דרישה ביחס לסכום האמור, גם כשהסתיימו יחסיהם העסקיים. כך לפי כתב ההגנה.
בתצהיר עדות ראשית סייג הנתבע את דבריו. שם הוא מסביר שהנתבעת 1 מעולם לא נדרשה בכתב להחזיר את הסכום האמור מה שכנראה נכון. כלפיו אומנם הועלו טענות בעניין זה על ידי מר משל ז"ל בסוף שנת 2000 ובתחילת שנת 2001, והוא בשל מצבו הרפואי של מר משל לא דחה אותן על הסף, אך המנוח עצמו לא חזר לטענות הללו מאוחר יותר, והעובדה היא שהתובענה הוגשה רק לאחר פטירתו.
4. מהסכם הפיקדון ברור שהצדדים ביקשו לא לקבוע מסמרות ביחס למועד בו יוחזר הסכום של 60,000 ש"ח. אבל גם ברור ממנו, וההסברים של הנתבע רק מחדדים זאת, שהתובעת בחרה שלא להיכנס לנעלי החברה שממנה את הליסינג ואף לא לרכוש את הרכב בעצמה, וכי מה שהוסכם הוא מה שנכתב היינו, שהסכום של 60,000 ש"ח יוחזר לתובעת על פי דרישה כשהוא נושא ריבית בשיעור שהוסכם.
עם זאת, הסכם הפיקדון נעשה בין שני תאגידים; הנתבע אינו חתום עליו כערב; הבטוחה היחידה שהתובעת בקשה לעצמה היה השעבוד על הרכב שלא נרשם, והתובעת ככל הנראה גם לא עמדה על רישומו. בחומר הראיות שהוגש, כלולה אומנם פנייה למשרד התחבורה לרישום שיעבוד על הרכב, הן מצד הנתבעת 1 והן מצד התובעת, אך הסכם משכון ובקשה לרישום אצל רשם המשכונות - אינם בנמצא.
מזה כשלעצמו לא ניתן אומנם להסיק שהתובעת מחלה לנתבעת 1 על החזר "הפיקדון", אך בכל שנמנה לעיל היה כדי להציב סימן שאלה ביחס לזכותה של התובעת לדרוש את ההחזר מהנתבע, אלמלא היו לפני גם אלה: דוחות כספיים של הנתבעת 1, ותמלילי שיחות בין מאיר משל ז"ל לנתבע.
5. הדוחות הכספיים -
בדו"ח הכספי של הנתבעת 1 לשנת 1997, מופיע במאזן, תחת "
התחייבויות שוטפות" סכום של 62,019 ש"ח אשר מתואר כ"
הלוואה לזמן קצר". באור 5 מתייחס ל"הלוואה לזמן קצר" כך: "
הלוואה מחברת מיקרו-דף בע"מ צמודה למדד המחירים לצרכן וניתנת למשיכה/החזר (
ON CALL
). כבטוחה שועבד רכב החברה לטובת חברת מיקרו-דף בע"מ.
הביאור הזה מסלק כל ספק ביחס לטיבו של הסכם הפקדון - ולא שהיה ספק כזה.
הדו"ח הכספי לשנת 1998 חוזר על הנתונים מהשנה הקודמת אך בבאור מס' 5 מתווספת הקביעה הבאה "
על ההלוואה לא חושבו הפרשי הצמדה וריבית".
בדו"ח הכספי לשנת 1999, סעיף "
הלוואות לזמן קצר" נותר ריק, ואילו ב"
באור 5 הלוואה לזמן קצר" נאמר: "
הלוואה מחברת מיקרו-דף בע"מ צמודה למדד המחירים לצרכן וניתנת להחזר (
ON CALL
). כבטוחה שועבד רכב החברה לטובת חברת מיקרו-דף בע"מ. על ההלוואה לא חושבו הפרשי הצמדה וריבית. ההלוואה מוחזרת על ידי המנהל באופן פרטי ובערבותו החל משנת 1999".
ההערה האחרונה בביאור הנ"ל, מסבירה כמובן את העובדה שההלוואה "יצאה" "
מההתחייבויות
השוטפות" במאזן לשנת 1999. אנו יודעים מפי הנתבע ששיתוף הפעולה העסקי עם התובעת פסק במחצית הראשונה של שנת 1999 (סעיף 3.7 לתצהירו); כי הנתבעת חדלה מפעילות בשנה זו, והנתבע אף התבטא בחקירתו ביחס לפרק הזה בחייו: "
השלכתי את כל קושט מאחורי" (פרוטוקול מ-25.10.2007, עמ' 21). ההנחה הסבירה אם כן היא, שמשפסק הקשר העסקי במסגרתו נעשה הסכם הפיקדון, והרכב שאמור היה לשמש בטוחה להלוואה נותר ברשותו של הנתבע שיצא לקריירה חדשה - הוסכם שגם החזר הפיקדון יהיה באחריותו, ועל סמך זה נכתב באור 5 במאזן של הנתבעת 1 לשנת 1999. מכל מקום, אין ספק שהביאור הזה מתאר את הדברים כהווייתם, והריהו כהודאת בעל דין, שכן בני הזוג קופל החזיקו בכל מניות הנתבעת 1; הנתבע 2 היה מנהלה היחיד (נספח "א" לתצהיר מטעם התובעת"), והוא שחתום על דוחותיה הכספיים.
הנתבעים היו מן הסתם ערים לכך שהדוחות הכספיים שלהם שומטים את הקרקע מתחת לגרסתם, משום שהנתבע התכחש לקיומם בטענה שכל מסמכי הנתבעת 1, בכללם ספרי חשבונות שלה לשנים 1997-1999 ומאזניה לשנים הנ"ל - אינם עוד בחזקתו לאחר ש"
בוערו/נגרסו לפני כשנתיים בנסיבות שפורטו בתצהירי מיום 14.5.06". אלא שבידי התובעת עלה לקבל את הדוחות הללו מרואה החשבון של החברה, והם כאמור עומדים בסתירה גמורה לגרסתה.