1. זהו פסק דין בתביעת התובעת, לסילוק ידו של הנתבע מחנות שבבעלותה, ולחיובו בתשלום חוב דמי שכירות נטען. הוחלט לקבל את התביעה לענין סילוק היד, ולקבלה חלקית, לענין חוב דמי השכירות.
2. התובעת הינה תאגיד ציבורי, העוסק בין היתר, בהשכרת נכסי עירית באר שבע. התביעה הוגשה נגד הנתבע, אשר שכר מהתובעת את הנכס - חנות מס' 23 ברח' העצמאות בגוש 38002 בבאר שבע (להלן:"החנות" או "הנכס"), מאז שנת 1994 . הסכום הנתבע הינו 217,371 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה. יוער כי הדיונים בתיק זה נדחו במשך זמן רב, בשל נסיונות של הצדדים לגבש הסכם פשרה, אלא שנסיונות אלה לא צלחו.
3. הצדדים התקשרו בחוזי שכירות ביחס לנכס בשתי תקופות שונות, תקופת השכירות הראשונה, חלה מיום 1.11.94, עד יום 30.10.97, ותקופת השכירות השניה - מיום 1.9.00 ועד ליום 1.7.05. יוער, כי ההסכם הראשון נחתם על ידי בנו של התובע, מר שלום עמר, כשוכר.
לטענת הנתבע, הושכרה לו החנות בעקבות סיכום שנערך בינו ובין ראש העיר המנוח, מר יצחק רגר ז"ל, לפיו יקבל את הנכס נשוא התובענה, בתמורה לשני דוכנים בשוק העירוני בבאר שבע, אשר היו לטענתו בבעלות הוריו. עוד סוכם, לטענת הנתבע, כי הנכס יושכר לו ללא הגבלת זמן, ובלשונו: "בשכירות תמידית", בתמורה לדמי שכירות בסך של 500 ש"ח לחודש. התובעת הכחישה את הסיכום הנטען. לטענת התובעת, הנכס הושכר לנתבע, בעקבות פרסומו בעיתון מקומי ביום 23/6/94, לאחר שהתקבלה הצעתו של הנתבע לשכירות הנכס.
מוסכם, כי במהלך שתי תקופות השכירות, ביצע הנתבע שיפוצים בנכס, ובעקבות פניותיו לועדות חריגים, אושר קיזוז השקעותיו בנכס, מחובותיו לתובעת. אין מחלוקת, לענין עלות ביצוע השיפוצים, במהלך תקופת השכירות הראשונה. הצדדים חלוקים באשר לעלות ביצוע השיפוצים, במהלך תקופת השכירות השניה. לטענת הנתבע, הוא ביצע שיפוץ בעלות של כ- 200,000 ש"ח, ומתוך סכום זה אושר לו הקיזוז בסך של 137,000 ש"ח, בעוד שלטענת התובעת, נאמדה עלות השיפוצים על ידי מהנדס מטעמה, ב- 119,450 ש"ח בלבד.
מוסכם, כי ביום 22/5/95, הוגשה נגד בנו של הנתבע, עימו נערך הסכם השכירות הראשון כאמור, תביעה לסילוק יד ותשלום דמי השכירות, וביום 22/10/95 ניתן פסק הדין, אשר הורה בין היתר, על פינוי הנכס. פסק-הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, אך התובעת הפסיקה את הליכי ההוצאה לפועל , בעקבות פניותיו של הנתבע אל ועדת החריגים של התובעת, והמלצת הועדה מיום 15/12/99, למחוק את החוב של הנתבע, בכפוף לתשלום סך 30,000 ש"ח, ותשלום דמי השכירות החדשיים כסדרם. הנתבע טוען, כי הסכום האמור, שולם בדרך של קיזוז מעלות שיפוץ החנות, כאשר נותרה לזכותו יתרה, ממנה אמורים היו להיות משולמים דמי השכירות החדשיים, בדרך של קיזוז.
התובעת טוענת, כי הסכם השכירות השני בוטל כדין, בשל הפרתו ע"י הנתבע, וכי על כן זכאית היא לסעדים הנתבעים.
4. התובעת הגישה תצהיר
עדות ראשית, של הגב' בנאדו בתיה, מנהלת נכסים בתובעת, אשר טיפלה בהשכרת הנכס, והשתתפה בישיבות שנערכו אצל התובעת, בעניינו של הנתבע. לתצהירה צורפו בין היתר, פרוטוקולים והחלטות של ועדת החריגים של התובעת.
מטעם הנתבע הוגשו תצהיר הנתבע עצמו, אליו לא צורפו מסמכים כלשהם. כן הוגשו תצהירו של מר יוסף דדוש, אשר שימש יו"ר ועדת חריגים של התובעת, בשנים שבין 1998 - 2003, תצהירו של מר ניר בריח, אשר שימש כמ"מ מנכ"ל התובעת בתקופה הרלבנטית, תצהירו של מר עזרא עיני, אשר שימש בתקופה הרלבנטית כחבר מועצת עיריית באר-שבע, ותצהירו של מר יוסף בננו, אשר שימש בתקופה הרלבנטית, כחבר מועצת המנהלים של התובעת.
5. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי במהלך תקופת השכירות השנייה, לא שילם הנתבע מדי חודש את תשלומי השכירות, בהתאם להסכם שנערך בינו לבין התובעת, למעט שני תשלומים בסך כולל של 2,400 ש"ח.
לפיכך, רובץ על הנתבע, הנטל להוכיח כי נערך הסכם אחר הפוטר אותו, מתשלום דמי השכירות. כן רובץ עליו הנטל, להוכיח טענתו, כי שילם את התשלומים שהיה עליו לשלם, ע"פ החלטת ועדת החריגים מיום 15.12.99, בדרך של קיזוזם מעלות שיפוץ החנות.
6. הנתבע לא הציג מסמך כלשהו, בו מפורט סיכום לענין החלפת הנכסים, והשכרת החנות לנתבע לתקופה בלתי מוגבלת, כפי שטען.
בסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית העיד הנתבע:
"הנני מצהיר שבשנת 1994 נערך דיון בלשכת ראש העיר מר יצחק רגר ... בדיון זה סוכם שאעביר להם שני דוכנים בשוק ואני אקבל את החנות ברחוב העצמאות בסכום של 500 ש"ח לחודש בשכירות תמידית. הנני מצהיר שזה התנאי העיקרי ובשל כך הסכמתי".
במסגרת חקירתו הנגדית העיד הנתבע:
"כשאתה מפנה אותי לסעיף 4 בסוף תצהירי, אני אומר שמה שכתוב בסעיף זה נכון. זה היה סיכום עם מר רגר והוועדה בעיריה וזה היה לפני שנחתם החוזה".
לא שוכנעתי במהימנות גרסתו של הנתבע לכשעצמה. זאת, הן נוכח ההתרשמות בעת מתן העדות, והן נוכח תמיהות שהעלתה, וסתירות בינה ובין גרסת עדי הגנה אחרים.
מר בננו העיד, כי הועדה בה כיהן כחבר המליצה על החלפת נכסים, כטענת הנתבע,
ובעקבות המלצה זו, הושכר הנכס לנתבע, בתקופת השכירות הראשונה.
לדבריו:"...והוחלט להשכיר את החנות לשלום עמר, אני אומר, שזו תוצאה של החלטת הוועדה, לתת המלצה להחליף שני נכסים שהיו בשוק העירוני בנכס אחר."