בפני תביעת שיבוב בגין נזק שנגרם למכונית רנו קליאו המבוטחת ע"י התובעת, אשר היתה נהוגה ע"י גב' שלי ולרו (להלן: "
הנהגת") בתאונה מיום 22.10.02 עם רכב נהוג בידי הנתבע. לטענת התובעת נסעה הנהגת בכביש ישר, והנתבע אשר לא נתן לה זכות קדימה בצומת וחתך את נתיב נסיעתה גרם לתאונה.
לטענת הנתבע הוא נכנס לפרדסיה מהכביש הישן תל-אביב-חיפה וליד הקניון עמד לפנות שמאלה אל החניון. לצורך הפנייה שמאלה היה על הנתבע לחצות את המסלול השמאלי של הכביש אשר בו נסעו בשני נתיבים כלי רכב שהגיעו ממולו. בבואו לפנות שמאלה עצר הנתבע לפני פס העצירה שעל הכביש. במסלול השמאלי של הכביש היתה תנועה כאשר כלי הרכב הבאים ממול, מגיעים בירידה לאחר הגבעה המצויה על הכביש והמקשה על ראייתם מהמקום בו היה הנתבע. לאחר שהנתבע עצר בפעם הראשונה לפני פס העצירה, הוא התקדם מעט בכדי ליצור לעצמו שדה ראייה, נעצר שוב והמתין שהכביש יתפנה על מנת לחצות אותו. לפתע הגיעה במסלול הנסיעה השמאלי של הכביש בירידה ובמהירות גבוהה, הנהגת, כשהיא נוסעת בנתיב השמאלי של הכביש ועוקפת רכב אחר. הנהגת התקרבה לכיוון הנתבע במהירות רבה ותוך כדי כך סטתה שמאלה ופגעה בחוזקה בכנף השמאלית הקדמית של רכב הנתבע. בעת הפגיעה של הנהגת ברכב הנתבע, רכב הנתבע היה במצב של עצירה מוחלטת תוך המתנה לחציית הכביש בבטחה. לפיכך טוען הנתבע כי הנהגת היא האחראית לתאונה.
בנוסף טוען הנתבע כי במועד התאונה הוא היה מבוטח אצל המגן חברה לביטוח ומייד לאחר התאונה הוא מסר לה על כך הודעה. הנתבע פנה לחב' המגן בדרישה כי תישא בנזקיו והוצאותיו אך היא סירבה. לאחר מכן פנה פעם נוספת לחב' המגן, והודיע לה על דרישות התובעת והנהגת אך לא נענה.
לפיכך הגיש נגד חב' המגן הודעת צד ג' בגין התביעה שבפני.
בנוסף הגיש הנתבע תביעה נגד התובעת על דרך תביעה שכנגד, וכן הגיש תביעה נגד הנהגת ונגד חב' המגן בת.א. 022957/04.
תחילה טענה צד ג' כי בעת התאונה לא היתה לנתבע פוליסת ביטוח וכי הוצאה לאחר התאונה על מנת לזכות בתגמולי ביטוח במרמה. סופו של דבר שצד ג' הודיעה כי היא חוזרת בה מכפירתה לגבי הכיסוי הביטוחי, בכפוף להשתתפות עצמית של הנתבע בסך 1,720 ש"ח; כי ביחס לתביעה של הנתבע ביחס לנזקיו היא מוכנה לכיסוי עפ"י חווה"ד שצורפה לכתב התביעה בניכוי השתתפות עצמית בסך 1,720 ש"ח למועד האירוע. ביחס לתביעה של חב' הראל נגדו, היא תישא בכל סכום שיפסק. כמו כן תבדוק צד ג' את עמדתה ביחס לסכום של 1,100 ש"ח שבו חוייב הנתבע בתביעת הנהגת בבית המשפט לתביעות קטנות, ואשר לא נכלל בתביעה שבפני.
הדיון בתביעות שבכותרת אוחד.
להשלמת התמונה אציין כי טרם הגשת תביעה זו, הגישה הנהגת תביעה נגד הנתבע, בבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה (ת.ק. 1983/03 בפני כב' השופטת אברמוביץ-קולנדר). מאחר ופסק הדין ניתן על דרך הפשרה וללא הנמקה, קיבלתי את טענת הנתבע כי אין בו משום מעשה בית דין או השתק פלוגתא.
בהסכמת הצדדים לא נשמעה עדותה של הנהגת בפני, אך הוגש פרוטוקול הדיון בתביעה בבית המשפט לתביעות קטנות שם נשמעה עדותה. עפ"י עדותה שם, היא נסעה בנתיב השמאלי, הבחינה בנתבע המאותת לצורך פנייה שמאלה, וסברה כי יאפשר לה לעבור, אך הוא התקדם לתוך הכביש. כמו כן הכחישה כי נסעה במהירות, וכן טענה כי המשיכה בנסיעה בנתיב השמאלי ולא עברה אליו על מנת לעקוף מכונית.
הנתבע העיד כי ביקש לפנות בצומת שמאלה. הוא עצר עפ"י דין, אך מאחר וישנה גבעה בכביש, לא יכול היה לראות את הכביש בנתיב הנגדי. הוא התקדם מעט עד שהיה כ- ¾ מטר בתוך הנתיב השמאלי, ועצר פעם נוספת, תוך שהוא מאותת על כוונתו לפנות שמאלה. הוא ראה את הנהגת ברגע האחרון, כשהיא נוסעת במהירות מופרזת של כ- 75 קמ"ש, בנתיב השמאלי מבין שניים שבכיוון נסיעתה, תוך שהיא עוקפת רכב אחר, והיא פגעה במכוניתו שהיתה בעצירה מוחלטת.
ב"כ התובעת טוען כי הנתבע נמצא דובר שקר בבדיקת פוליגרף שנערכה לו מטעם הנתבעת בשאלת הכיסוי הביטוחי, דבר המצביע על מהימנותו. ואלם, בדיקת פוליגרף, שאף לא הוגשה בתיק זה, אינה מהווה ראייה אלא בהסכמת הצדדים, הסכמה שמעולם לא התבקשה ולא ניתנה. לא אף זאת אלא שצד ג' לא מצאה לנכון להסתמך על בדיקת הפוליגרף וחזרה בה מכפירתה בכיסוי הביטוחי, וחזקה עליה שלא היתה עושה כן אילו סברה שהנתבע לא אמר אמת. לפיכך בדיקת הפוליגרף אינה רלוונטית לעניינינו.
בעדותו בפני הודה הנתבע כי הוא נכנס עם מכוניתו כ- ¾ מטר לנתיב השמאלי. יש לציין כי בעדותו בבית המשפט לתביעות קטנות הוא העיד שהיה כמטר וחצי בתוך הכביש. כמו כן, בעוד שבפני טוען הנתבע כי הנהגת היתה במהלך עקיפת רכב אחר, טענה זו לא עלתה בבית המשפט לתביעות קטנות. הנהגת, כאמור העידה כי היא המשיכה בנסיעה בנתיב השמאלי, שהנסיעה בו היתה מותרת בכיוון נסיעתה, ישר, וכי היא לא עברה אליו על מנת לעקוף רכב כלשהו.
הנתבע נכנס עם מכוניתו, למצער, כ- ¾ מטר לנתיב הנסיעה בו היתה לנהגת זכות קדימה, מבלי להמתין שהכביש יהיה פנוי והוא יוכל להיכנס אליו ללא הפרעה, ולפיכך מוטלת עליו אחריות לתאונה.
יתר על כן, מהנזק שנגרם במכוניתו, עולה כי מכוניתו היתה בנסיעה בעת שהתאונה אירעה ולא בעצירה.
עם זאת, גם במכוניתה של הנהגת נגרם הנזק בפינה הקדמית, ובהתחשב בתוואי הכביש במקום, ובעובדה שהיא ראתה את הנתבע מבעוד מועד כשהוא מאותת שמאלה, נראה כי נהגה במהירות גבוהה מדי בנסיבות הדרך.
לפיכך חלוקת האחריות לתאונה הינה 20% אחריות הנהגת, ו- 80% אחריות הנתבע.
התובעת שילמה עפ"י הפוליסה ודו"ח השמאי, סך של 26,464 ש"ח, ובניכוי הסך של 7,760 ש"ח בגין שרידי הרכב - שילמה סך של 18,704 ש"ח.
הנתבעת כפרה בסעיף 6 לכתב הגנתה בשיעור הנזק, ובא כוחה בהגינותו הודיע כי בכוונתו להתנגד לשיפוי התובעת בגין העובדה שהיא פיצתה את המבוטח בגין אובדן מוחלט בעוד שעפ"י דו"ח השמאי אחוז הנזק הגולמי מסתכם בשיעור של 49.74%. השמאי אף הוסיף כי שקל את האפשרות שלא לתקן את הרכב. בפועל כאמור קיבלה המבוטחת פיצוי מלא בגין מכוניתה ולא הוצאות תיקון בלבד.
לטענת בא כוח הנתבע, עפ"י הוראות הפוליסה, אובדן שלם מוגדר כ: