תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "
חוק הפיצויים"]. הדיון פוצל כך שתחילה תידון שאלת החבות.
רקע דיוני ומחלוקות
1. התובע, פנסיונר יליד 1923, הגיש ביום 30.11.05 , חודש לפני התיישנותה, את תביעתו שלפני. בתביעתו טען התובע כי ביום 28.12.98, בשעה 16.30 או בסמוך לכך, עת צעד ברגל מול השוק בתחנה מרכזית בעיר לוד, נפגע על ידי רכב מנועי שפרטיו אינם "בחזקתו". זאת לטענתו משום שהרכב הפוגע ברח מן המקום מבלי להשאיר את פרטיו [להלן - "
הרכב הפוגע",
"התאונה" או "
תאונת הדרכים"].
2. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את התרחשות התאונה ואת קיומן של נסיבות המהוות "תאונת דרכים". לחלופין טענה הנתבעת כי התובע לא פעל התובע "בשקידה סבירה" לאיתור פרטי הרכב הפוגע והנוהג בו. בסיכומיה טוענת הנתבעת כי התובע "בנה את תביעתו יש מאין וניסה ליצור מצג של מעורבות רכב כקשורה בפגיעתו, בשעה שמדובר בנפילה ו/או ללא כל מעורבות של רכב מנועי". עוד טוענת הנתבעת כי חקירת התובע העלתה תמונה שונה מזו העולה מכתב התביעה ומכל מקום גרסאותיהם השונות של התובע ועדיו אינן מתיישבות בינן לבין עצמן וזו עם זו ומעלות תמיהות רבות באשר לנכונותן ואמיתותן. המחלוקות אם כך, עובדתיות בעיקרן.
עדויות התביעה:
עד תביעה 1 - התובע
3. בתצהיר עדותו הראשית [ת/1] מסר התובע גרסה קצרצרה: " [2]
... עת הייתי הולך רגל מול השוק בעיר לוד, נפגעתי בגופי ע"י רכב מנועי שפרטיו אינם ידועים לי . [3] אציין כי רכב פגע בי וברח מבלי להשאיר את פרטיו". לתצהיר צורפו מסמכים שונים מהם התרתי הגשת הודעת התובע במשטרה [ת/2].
4. בהודעה זו מיום 4.1.99, מסר התובע כי ביום התאונה באחד הסיבובים באזור הליכתו במתחם השוק, חש מכה בגב, הועף קדימה כ - 3-4 מטרים, נפל ונחבט בחוזקה בגבו. לגרסתו בהודעה זו
, הבחור שנהג ברכב הפוגע ניגש אליו והתובע ביקשו שייקח אותו לבית החולים, אך אותו בחור ברח מהמקום. עוד מסר כי אין לו מספר הרכב או סוג הרכב. לגרסתו הגיע לבית החולים באותו יום
אחרי שבנו לקח אותו.
5. בחקירתו על ידי חוקר מטעם הנתבעת מפברואר 2000 מסר התובע
כי נפגע על ידי רכב פרטי, עת הלך בשוק הרכב עצר ומתוכו יצאו שני בחורים ערבים שהקימו אותו. כשביקש מהם עזרה אמרו לו לקום ולהישען על הגדר והם יכניסוהו לרכב. בינתיים הצעיר שישב ליד הנהג כופף את לוחיות הזיהוי, נכנס לרכב והם נמלטו מהמקום.
אדם שמכירו פינה אותו למשטרת לוד ולאחר מכן פנה לבית החולים. עוד מסר כי אינו מכיר את הצעירים שנהגו ברכב.
6. בחקירתו הנגדית בבית המשפט העיד התובע כי לא זכור לו סוג הרכב שפגע בו, אם כי הוא זוכר כי המדובר
ברכב "פרייבט" [עמ' 7 ש' 27]
וכי ברכב ישבו שניים - הנהג ואדם נוסף שבגדיהם היו בגדי עבודה - היו מכוסים סיד וחול. לטענתו מבין השניים ניגש אליו נהג הרכב ודרש בשלומו, התובע ביקש ממנו שייקח אותו לבית החולים, הנהג ביקש ממנו לחכות ואז ברח מן המקום. כאשר נשאל אם הספיק לראות את מספר הרישוי של הרכב הפוגע השיב בשלילה,
כיוון שלוחית הרישוי הייתה מכופפת [עמ' 8 ש' 12 - 13]. לטענת התובע לא ביקש עזרתם של שאר האנשים שנכחו אותה עת במקום מאחר שהמתין לקבלת עזרה מהנהג הפוגע, כפי שנתבקש על ידו.
בהמשך העיד כי ממקום התאונה
פונה מיידית לבית החולים על ידי גיסו, יוסף חינאווי [להלן - "הגיס" או "יוסף"] העובד בסמיכות מקום, עבר שם ברכבו, הבחין במתרחש ועצר בכדי לטפל בתובע. לטענתו, ראשית פנו למשטרה, שם התבקש לפנות לקבלת טיפול בבית החולים ולשוב לתת עדותו לאחר מכן, וכך עשה -
פנה למיון בליווי הגיס. [עמ' 10 ש' 17-29]. כאשר נשאל
מדוע בהודעתו במשטרה ציין כי בנו הוא שפינה אותו לבית החולים השיב כי אינו זוכר. לשאלת בית המשפט השיב כי גיסו לקח אותו לבית החולים יחד עם בנו [עמ' 11 ש' 6].
בהמשך הוסיף כי בנו, נעמן חמדן, החזיר אותו מבית החולים.
7. התובע העיד כי נפגע מהרכב כאשר זה -
"יצא ברוורס, הסתובב אחורה שמאלה ופגע בי עם החלק האחורי של הרכב" [עמ' 11 ש' 17-18]. התובע הוסיף כי
לאחר המקרה ניגש אליו אדם בשם נביל, שאל לשלומו והציע לקחת אותו לבית החולים.
8. בהמשך חקירתו עומת התובע עם הודעתו במשטרה: הוצג לו כי לא נרשם בהודעה על קיומו של אדם נוסף, לבוש בבגדי עבודה, פרט לנהג הרכב, כי לא סיפר במשטרה על אדם כזה, כי לא תיאר במשטרה את כיפוף לוחית הזיהוי, והוא נשאל איזה בן לקח אותו לבית החולים לפי הודעתו במשטרה. על כל אלה השיב התובע כי אינו זוכר. כשהוצגה לו גרסתו לחוקר מפברואר 2000, וכשנשאל לגבי הכיפוף השיב שאינו יודע. עוד העיד כי אינו זוכר אם סיפר לעורך דינו את גרסתו וכי חלפו כ - 8 שנים מאז התאונה [עמ' 10 - 13]. התובע חזר ואמר כי
דבריו בת/2 [הודעתו במשטרה] הינם נכונים, גם אם אינם מתיישבים עם דבריו בעת עדותו בבית המשפט.
עד תביעה 2 - נביל כדורה
9. בתצהיר עדותו הראשית -
ת/4 העיד נביל כדורה [להלן - "
נביל"] כי ביום התאונה בזמן שעבר במקום התרחשותה
ברכבו,
הבחין ברכב שיצא אותה עת מחניה ופגע באדם מבוגר. מיד כשהבחין בכך החנה את רכבו וניגש לאותו אדם במטרה להושיט עזרה, ואז התברר לו כי האדם הפצוע הינו התובע.
10. בהודעתו במשטרה -
נ/1 העיד נביל כי
בזמן שהתהלך ליד השוק בלוד ראה
רכב פרטי, ככל הנראה שצבעו לבן, נוסע רוורס ופוגע בתובע. האיש נפל
והרכב ברח.
11. בחקירתו הנגדית אישר נביל כי הוא מכיר את התובע, וכי
ראה במו עיניו את אירוע התאונה ואת מקום הפגיעה. מאחר שהיה עד ישיר לתאונה, התבקש לפרט את שראה, והעיד כי לאחר שהבחין ברכב שיוצא מחניה ופוגע בתובע מיד עצר את רכבו, החנה אותו, ניגש לעזור לתובע ואף הציע לקחת אותו לבית החולים,
ואילו הרכב הפוגע אותה עת נעלם מן המקום [עמ' 18]. נביל שרטט
בת/5 את זירת התאונה לרבות את מקום החניה של הרכב הפוגע ממנו יצא, את כיוון נסיעתו [ברוורס] של הרכב הפוגע, והכל עד לפגיעה בתובע [עמ' 19]. נביל העיד כי למקום הגיע אותה עת גם יוסף, אותו הוא מכיר לדבריו "אישית מילדות" והיה ידוע לו שהוא גיסו של התובע שכן "כל לוד מכירים את אחד את השני". [שם, ש' 21-25].
כאשר נשאל האם הבחין באנשים שיצאו מן הרכב הפוגע השיב נביל כי אינו זוכר "
ייתכן שכן וייתכן שלא" אך הוסיף כי אם היה רואה את הנהג היה "
תופס אותו" [עמ' 20 ש' 1-4]. נביל אישר שוב כי
ראה את אירוע הפגיעה, כי
באותו רגע עצר וניגש לתובע, כי יוסף הגיע לזירת התאונה כחמש דקות לאחר התרחשותה וכי עד הגעתו של יוסף,
הוא עצמו לא מש מן התובע והיה צמוד אליו כל אותה עת. [עמ' 20 ש' 13-20].
בהמשך חקירתו העיד נביל כי
לא ראה את אותם אנשים שניגשו אל התובע לאחר האירוע, כפי שטען התובע, ולא ראה אנשים לבושים בגדי עבודה עם כתמי סיד ניגשים אליו. לדבריו הרכב הפוגע היה
מסוג טנדר, "
רכב מסחרי" [עמ' 21 ש' 8]. לדבריו בזמן שהייתו במקום,
הרכב הפוגע עדיין היה שם,
ולמרות שהייתה לו לוחית רישוי [בשפתו - "ברור", עמ' 21, ש' 15] לא טרח לרשום את פרטיו, גם כי לא נתבקש לעשות כן על ידי התובע וגם כי היה מוטרד יותר ממצבו הפיסי של התובע ורצה להושיט לו עזרה.
נביל עומת מול הפרטים שמסר לחוקר מטעם הנתבעת, שם מסר כי
הרכב הפוגע היה רכב פרטי בצבע לבן, ולאחר שפגע בתובע והתובע נפל, ברח מן המקום. לכך השיב כי
"טנדר זה גם רכב פרטי. הוא משמש להסעות וגם לדברים אחרים...טנדר ואוטו פרטי היום זה אותו דבר" [עמ' 22 ש' 5-6, 10]. נביל אישר כי השוק הוא מקום הומה אדם ואותה עת מקום התאונה היה מלא אנשים, מה שגרם לעצירה והאטה בתנועת הרכבים במקום,
כך שאי אפשר היה לנסוע מהר במקום אותה עת [ש' 20—22]. נביל עמד על גרסתו כי ראה את הרכב פוגע בתובע -
"ראיתי אותו פוגע, ראיתי שהרכב נסע ושיש אנשים ואנשים צעקו שהרכב ברח וזה לא סתם. עובדה שהרכב ברח" [עמ' 24 ש' 2-3].