עובדות המקרה
1. התובע, יליד 30.3.1978, תושב כפר קבטייה שבנפת ג'נין, נפגע ביום 4.10.94 כתוצאה מהתפוצצות חפץ אשר הביא משטח מקרקעין ליד כפר נזלת זיד, ליד יעבד שבנפת ג'נין. התובע נטל את החפץ לביתו, וביקש לעשות בו חור, כך שניתן יהיה לתלות אותו כמדליה על הטרקטור עליו נסע. לאחר שנכשל בחירור החפץ באמצעות מסמר, ניסה לעשות זאת בעזרת דיסק חשמלי. אירע פיצוץ, אשר כתוצאה ממנו נפגע התובע. הוא טופל בבית החולים בג'נין ומשם הועבר לבית החולים העמק בעפולה. כתוצאה מן ההתפוצצות נקטעה כף ידו הימנית של תובע.
2. אירוע ההתפוצצות נחקר על ידי משטרת ישראל, תחנת ג'נין. על פי ההסכמה הדיונית בין הצדדים הוסכם להגיש לבית המשפט תיעוד כתוב כחומר ראיות ללא צורך בחקירות. כמו כן, הוסכם על הצדדים כי
נכותו הרפואית של התובע בעקבות האירוע הינה בשיעור של
60 אחוזים.
טענות התביעה
3. התובע טוען, כי המפקד הצבאי הוא הריבון בשטח בו נמצא החפץ שהתפוצץ ואשר בו ארעה התאונה. לטענתו, שטחי יהודה ושומרון מוחזקים ע"י ישראל בדרך של תפיסה צבאית או תפיסה לוחמתית (belligerent occupation). באיזור הוקם ממשל צבאי, אשר בראשו עומד המפקד הצבאי, ואשר כוחותיו וסמכויותיו יונקים מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה צבאית. על פי הוראות כללים אלו, כל סמכויות הממשל והמנהל מוחזקות בידי המפקד הצבאי. שטח הגדה המערבית הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי הנתון לשליטתו של צה"ל. וגם השטח נשוא התביעה הינו שטח המצוי תחת פיקוחו ושליטתו הישירים של צה"ל. על כוחות צה"ל, הפועלים בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל, חלה חובת זהירות מושגית שלא לפגוע בגופם וברכושם של התושבים המקומיים והתובע בכללם.
לעניין מעמד המפקד הצבאי בשטחים וחובותיו כלפי האוכלוסייה המקומית ראו: בג"צ 2056/04
מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל (30/6/04) סעיפים 23, 34, 38 ו-39, וכן סעיפים 28-29 להלן.
4. התובע טוען, כי יש להחיל על המקרה את הכלל של "הדבר מעיד בעד עצמו" בהתאם להוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לטענתו, לא ידע, כי מדובר באמצעי לחימה ולפיכך לא ידע ולא הייתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. בנוסף, לטענתו, הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו וכן נראה כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות כזאת. לפיכך, לטענתו, עומד התובע בתנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ונטל הראיה לעניין אי-התרשלות הנתבעת עובר אליה.
5. לחלופין, התובע טוען, כי יש להחיל על המקרה את הכלל בדבר "דברים מסוכנים" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין. לטענתו, מחומר הראיות עולה בברור כי החפץ היה שייך לנתבעת, והיה בשימושה.
6. התובע טוען כי נגרם לו "נזק ראייתי", שכן הנתבעת לא קיימה חקירה מעמיקה לאחר התרחשות התאונה לעניין מקור החפץ ונסיבות הגעתו למקום. לטענתו, לא הייתה כל אפשרות לתובע לצבור ידע אודות החקירה המשטרתית עד למועד סגירת התיק הוא יום 14.1.98.
7. התובע טוען, כי הנתבעת התרשלה משום שלא עשתה מה שמדינה או כוחות ביטחון סבירים היו יכולים לעשות כדי למנוע את התאונה, לא הקפידה על ניקוי השטח מכלי נשק ופצצות, לא הזהירה מפני סכנת התפוצצות ולא גדרה את המקום.
8. לטענת התובע אין לייחס לו אשם תורם בהתרחשות האירוע, שכן, לטענתו, לא ידע כי החפץ שנטל היה בגדר תחמושת. ביום התאונה היה בן 16, לא ידע עברית, ולכן לא הצליח לקרוא את הכתוב על החפץ.
טענות הנתבעת
9. לטענת הנתבעת אין מדובר בשטח של המדינה או בחזקה או תפיסה של המדינה. הנתבעת טוענת כי אין מדובר בשטח אש או בשטח הסמוך לשטח אש ואין מדובר בשטח שחיילים מתאמנים או עוברים בו. כמו כן, אין השטח נמצא לידי מתקן צבאי או בסמוך למחנה צבאי. לפיכך, אין מקום לטענות התובע לעניין אי נקיטת אמצעים סבירים על ידי המדינה על מנת למנוע את אירוע התאונה. לטענת הנתבעת, החפץ נמצא על ידי התובע בשטח פרטי, הובא על ידיו לביתו, טופל על ידיו שם ומשום כך נגרמה ההתפוצצות. לכן, אין במערכת העובדות כדי להביא בהכרח למסקנה מתבקשת של אחריות המדינה. הנתבעת טוענת, כי התובע הוא האחראי הבלעדי לפגיעתו לאחר שאסף את החפץ וטיפל בו, למרות הסיכון הכרוך בכך.
10. לחלופין, טוענת הנתבעת לאשם תורם של התובע, להסתכנות מרצון שלו, וכן היא מכחישה את טענות התובע בעניין הנזק שנגרם לו.
דיון
11. על בסיס טענות התובע ניתן לקבוע כי החפץ נמצא על ידי התובע בשטח בבעלות או למצער בהחזקה פרטית. בסעיף 2.א לכתב התביעה, נאמר, כי ביום 4.10.94 בסמוך לשעה 1400 בכפר נזלת שיך זיד ליד טורה-יעבד שבנפת ג'נין, עבד התובע ביחד עם אחיו באמצעות טרקטור בניקוי שטח והכנתו לשתילת עצי זית בקרקע
השייכת לתושב כפר נזלת.
"הדבר מעיד על עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]
12. משמעות החלתו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] היא העברת נטל השכנוע אל הנתבע, שעליו להוכיח על פי מידת ההוכחה הנהוגה במשפט האזרחי, כלומר על פי מאזן הסתברויות, כי הוא לא התרשל (ע"א 377/85
רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות פ"ד מב(1) 153, 156 א-ב). על מנת שיעבור נטל הראיה אל הנתבע להוכיח כי לא התרשל, נדרש התובע להוכיח תחילה שלושה תנאים מצטברים, כפי שנקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התנאי הראשון הוא, כי לתובע לא הייתה כל ידיעה או יכלת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהוליד את הנזק. פירושו של דבר כי הנסיבות הממשיות של התאונה אינן ידועות לתובע. התנאי השני הוא כי הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. והאחרון קובע כי יש צורך שההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהי של הנתבע תהא מסתברת יותר מההנחה כי התאונה נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע (ע"א 377/85
רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פד מב(1)153, 156 ג-ד). בסיטואציה בה מופעל הכלל מבקשים העושים בו שימוש, שבית המשפט יסיק מסקנה לגבי עובדה שאינה ידועה, מתוך מסכת עובדות ידועה.
התנאי הראשון
13. חוסר הידיעה הנדרש בתנאי הראשון לתחולת סעיף 41 לפקודה צריך להתייחס לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לנזק. זיהוי הנכס כפוגע ו/או המקום ממנו נפל אין בהם כדי לשלול חוסר ידיעה של הנסיבות הממשיות שגרמו לתאונה (ע"א 377/85
רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות הנ"ל,153, 157א). הזמן הקובע לצורך הידיעה הוא מועד התרחשות מעשה הנזיקין, דהיינו, זמן התרחשות התאונה (ע"א 77/85
רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות הנ"ל,153, 157ב, ע"א 8151/98
ביאטריס שטרנברג נ' דר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1),539, 557ה-ו). גם בהנחה שאכן לא הייתה לתובע כל ידיעה לעניין נסיבות התאונה, כגון, כיצד הגיע החפץ האמור למקום מציאתו, הרי ניתן לקבוע כי הייתה לתובע היכולת לדעת את נסיבות המקרה שגרמו לנזק. בהודעת התובע למשטרה מיום 4.10.94, הוא יום קרות התאונה, שעה 1930, מספר התובע "ראיתי דבר מה הדומה לקליע באורך כ- 10 ס"מ". אחיו, שהיה בבית בעת האירוע וראה את החפץ טרם הפיצוץ אומר בהודעתו מיום 5.10.94, כי היה ברשות אחיו, עת הגיע לביתם: "חפץ חשוד באורך של כ- 10 ס"מ, יש לו ראש חד בצבע נחושת".