מבוא
1. התובעים רכשו מהנתבע 1, עזרא ששון (
להלן: "ששון") משק מקצועי במושב אשתאול. לטענתם, קודם לכריתת חוזה המכר, הציג ששון בפני התובע 1, יהודה יעקובוביץ (
להלן: "יהודה") מצג כוזב לפיו זכויות החכירה שלו בנכס מהוונות, לרבות זכויות הבנייה העתידיות. בנוסף, זייף ששון על פי הטענה את חוזה החכירה בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל, מתוך מטרה להסתיר את זכויות הבנייה הקיימות לגבי המשק. לימים, כאשר ביקשו התובעים לנצל את זכויות הבניה, התברר להם לטענתם כי לא רק שזכויות הבניה העתידיות לא היו מהוונות, אלא גם שלא כל השטח הבנוי בפועל בעת כריתת החוזה היה אכן מהוון. על כן הם נדרשו לשלם למינהל מקרקעי ישראל סך של 165,502 ש"ח בתור "דמי היתר" כתנאי למתן הסכמתו של המינהל לתוספת הבנייה. התובעים שילמו סכום זה וכעת הם תובעים את השבתו הן מששון, בגין מעשה התרמית שביצע על פי הטענה כלפיהם, והן מהנתבע 2, עו"ד אביתר הכהן (
להלן: "עו"ד הכהן"), שייצג את שני הצדדים בעיסקת המכר. התובעים טוענים כי עו"ד הכהן התרשל כלפיהם בכך שלא בדק כהלכה את זכויותיו של ששון בממכר ולא גילה את העובדה שהיוון זכויות החכירה בוצע בחלקו בלבד, ואינו חל על זכויות בנייה עתידיות.
רקע עובדתי
2. התובעים הם בני משפחה אחת. התובעים 1 ו-2 הם בני זוג. התובעת 4 היא בתם. התובע 3 הוא חתנם, הנשוי לתובעת 4. התובעים כולם חיפשו נכס מקרקעין אשר ישמש לצורך מגוריהם בשני בתים נפרדים. מי שטיפל באיתור נכס המקרקעין מטעם התובעים, כמו גם במשא ומתן לקראת רכישתו, היה יהודה.
3. בקיץ של שנת 2001 איתר יהודה משק במושב אשתאול, הוא משק מס' 31, נשוא התביעה. בעל זכויות החכירה לדורות במשק היה ששון. בעקבות כך התנהל משא ומתן ממושך בין הצדדים. בחודש דצמבר 2001 סוכם בעל פה כי המשק יימכר לתובעים תמורת סך השווה ל- 320,000 דולר. במקביל שכר ששון את שרותיו של עו"ד הכהן על מנת שייצגו בעיסקה. כעבור זמן מה, עדיין בחודש דצמבר 2001, נערכה פגישה במשק ובה השתתפו יהודה, ששון ועו"ד הכהן. על המצגים שהוצגו באותה פגישה חלוקות הדעות, ונרחיב על כך בהמשך. יהודה ביקש כי עו"ד הכהן ייצג גם את הרוכשים בעיסקה, מכאן ואילך שימש עו"ד הכהן כעורך דינם של שני הצדדים.
4. בחודש ינואר 2002 דרש יהודה מששון להפחית את מחירו של המשק בנימוק שהתמורה שסוכמה בעל פה היא מעבר ליכולתו. ששון, שהיה מסובך בחובות כלפי בנקים ועל כן להוט למכור את המשק, הסכים להעמיד את התמורה על סך השווה ל- 300,000 דולר. לאחר מכן, דרש יהודה הפחתה נוספת והמחיר הסופי עליו הוסכם היה סך השווה ל- 290,000 דולר (ראה גם הודאתו של יהודה בע' 11 לפרוטוקול). ביום 11.2.2002 נחתם חוזה המכר במשרדו של עו"ד הכהן.
5. אין חולק כי יהודה תכנן לבנות בית נוסף בשטח המשק, וכי כוונתו זו היתה ידועה הן לששון והן לעו"ד הכהן, עוד קודם לכריתת חוזה המכר.
6. בס' 4 לחוזה המכר הצהיר ששון כי "
הינו בעל זכויות חכירה מהוונות בנכס....". הנכס הוגדר במבוא לחוזה כ"
משק מקצועי הידוע כמשק מס' 31 במושב אשתאול".
בס' 19 לחוזה המכר נקבע כי "
כל המסים, האגרות, הארנונות, ההיטלים והתשלומים מכל מין וסוג שהוא, בין ממשלתיים, בין עירוניים ובין אחרים למעט היטלי השבחה (להלן: "המסים") שהוטלו ו/או שיוטלו על הנכס עבור התקופה או בתקופה עד מועד העברת החזקה בדירה לקונה יחולו על המוכר וישולמו על ידו וממועד זה ואילך, יחולו המסים על הקונה וישולמו על ידו."
אין בחוזה כל התייחסות ספציפית לתשלום "
דמי היתר", אשר בגינם הוגשה התביעה.
7. ביום 9.1.2002, לבקשת עו"ד הכהן, הפיק מנהל מקרקעי ישראל (
להלן: "המינהל") אישור זכויות לגבי זכויותיו של ששון במשק. באישור נרשם כי לששון "
הסכם חכירה מהוון לגבי הנכס הנדון שתוקפו עד 04/03/2044." (ראה נספח ט' לתצהירו של עו"ד הכהן).
8. לקראת ביצוע התשלום האחרון לפי חוזה המכר, ביום 10.8.2002, העביר עו"ד הכהן לידי יהודה העתק של חוזה חכירה מיום 8.5.1995 בין ששון לבין המינהל, אותו קיבל מידיו של ששון. בדיעבד התברר הן ליהודה והן לעו"ד הכהן, כי מאן דהוא זייף את חוזה החכירה, בכך שמחק שתי שורות שהופיעו בראש העמוד השלישי של החוזה המקורי. דבר הזיוף התברר לשניים כאשר ביקרו יחדיו בחודש דצמבר 2002 במשרדי המינהל ועיינו בחוזה החכירה המקורי. בשורות שנמחקו היה רשום:
"
"קיבולת הבניה": ___ אחוזים בקומה, ב-___ קומות, ובסה"כ ___ אחוזים המהווים 1 חדרים /יחידות והמסתכמים ב- 100.0 מ"ר מבונים."
9. החזקה במשק נמסרה לתובעים ביום 10.8.2002. לאחר מכן החלו התובעים בהליכי הרישוי הנדרשים לצורך בניית התוספת לבית הקיים ולשם כך פנו למינהל לצורך קבלת אישורו. ביום 20.11.2002 דרש המינהל מששון תשלום סך של 166,858 ש"ח כ"דמי היתר" בגין תוספת הבניה. הדרישה כוונה אל ששון ולא אל יהודה, משום שבספרי המינהל ששון היה רשום עדיין כחוכר של המשק. היא הועברה אל משרדו של עו"ד הכהן אשר העביר אותה אל יהודה, משום שלטענתו של עו"ד הכהן, ברור היה כי התובעים הם אלה שצריכים לשאת בכל תשלום הנובע מבנייה נוספת במשק. יהודה טוען כי הופתע עד מאוד לקבל את הדרישה משום שהובטח לו ע"י ששון כי כל הזכויות במשק מהוונות. עו"ד הכהן טוען כי יהודה כלל לא הופתע, אך ביקש לקיים פגישה במשרדי המינהל כדי לנסות ולהפחית את דמי ההיתר. אין חולק כי השניים אכן קיימו פגישה במשרדי המינהל, ואז התברר להם דבר זיופו של חוזה החכירה. עוד התברר לשניים כי הלכה למעשה היוון ששון שטח של 100 מ"ר בנוי בלבד, מתוך שטח בנוי כולל של 132.4 מ"ר. נציין במאמר מוסגר כי בעת הגשת התביעה וקודם להגשת התצהירים סברו הצדדים כי השטח הבנוי היה 140 מ"ר. רק לאחר מכן התברר כי השטח הבנוי היה 132.4 מ"ר.
10. עו"ד הכהן טוען כי מעשה הזיוף לא פגע כהוא זה בזכויות התובעים באשר לבנייה החדשה, שהרי ממילא היה עליהם לשאת בדמי ההיתר בגין כל בניה חדשה. הפגיעה היחידה בתובעים היתה לענין היוון שטח בנוי קיים של 32.4 מ"ר, מתוך שטח בנוי כולל של 132.4 מ"ר, שכן היתה זו חובתו של ששון לשאת בתשלום דמי ההיוון בגין כל השטח הבנוי בפועל, לנוכח הצהרותיו והתחייבויותיו בחוזה המכר. הוא מוסיף וטוען כי ליהודה היה ברור שהבעיה לגבי דמי ההיתר מתייחסת אך ורק לגבי אותם 32.4 מ"ר מתוך השטח הבנוי בפועל, אשר בגינם לא שולמו דמי היוון ע"י ששון, ולא היתה לו כל טענה לגבי חובתו לשלם דמי היתר בגין הבניה החדשה.
11. יהודה טוען כי אלמלא הזיוף, היה שוקל מחדש את כריתת חוזה המכר, שכן לא היה בכוונתו לשלם תשלום כלשהו נוסף לצורך השגת אישורו של המינהל לבנייה. לדבריו, עו"ד הכהן אמר לו שלפי חוק המושבים חובתו של ששון היא להוון שטח בנוי של 140 מ"ר ועל כן על ששון לשאת בדמי היוון בגין 40 מ"ר שלא הוונו. עו"ד הכהן הודיע לו כי בידיו מוחזקים בנאמנות כספים של ששון שמקורם בעיסקה אחרת, וכי מתוך כספים אלה הוא יעביר אליו תשלום המשקף את דמי ההיוון בגין 40 מ"ר. ברוח זו עו"ד הכהן אף שלח הודעה לסניף הבנק של התובעים, ביום 3.2.2003.
12. ששון שהה כל אותה עת בארה"ב. עו"ד הכהן עדכן אותו לגבי העובדה שהוון שטח בנוי של 100 מ"ר בלבד וכי עליו לשלם את דמי ההיוון בגין 40 מ"ר שטח בנוי. לדבריו, ששון הבטיח לעשות כן. ששון מצידו טוען כי כל שהבטיח הוא לבדוק ענין זה כאשר ישוב לישראל. ביום 2.4.2003 הוא חזר לישראל ואז התברר לו כי אין הוא חייב דבר לתובעים.
13. ביום 16.1.2003 שילמו התובעים דמי היתר למינהל בגין שטח של 100 מ"ר שטח עיקרי ו- 62 מ"ר שטח נילווה, בסכום כולל של 165,502 ש"ח. במהלך החקירות הנגדיות התברר כי התשלום שולם כולו בגין הבניה החדשה של התובעים, ובגינה בלבד.
14. לאחר שעו"ד הכהן לא העביר לתובעים את התשלום בגין דמי היוון ביחס ל- 40 מ"ר, פנה יהודה לידידו, עו"ד ויגדור, וביום 4.6.2003 פנה עו"ד ויגדור אל עו"ד הכהן וביקש לדעת מתי יועבר התשלום אל יהודה. בתשובה הודיע לו עו"ד הכהן בו ביום כי דמי ההיוון בגין 40 מ"ר יועברו מיד לאחר שהכסף ישוחרר ע"י בנק טפחות.
15. ביום 17.8.2003 פנה יהודה במכתב אל עו"ד הכהן ודרש ממנו לשלוח בלא דיחוי נוסף מכתב דרישה אל ששון, ובו יידרש ששון לשלם את חובו בגין היוון 40 מ"ר. ביום 21.8.2003 פנתה ב"כ התובעים במכתב דרישה לעו"ד הכהן, ואז לראשונה נטען כלפיו כי עליו ועל ששון לשלם לתובעים סך של 165,502 ש"ח, בגין מלוא דמי ההיתר עבור הבניה החדשה.