בהמשך לפסק הדין שניתן ביום 11/04/06 (להלן: "פסק הדין"), ואשר בו נדחתה תביעת התובע בשל התיישנותה, ולאחר שהסכמת הצדדים, מסיבותיהם, קיבלה תוקף של פסק דין, ולפיו יינתן פסק דין לגופו, בהתעלם מטענת ההתיישנות, להלן פסק הדין לגוף התובענה, שליבו - שאלת זכאות התובע לגמלאות מהנתבעת.
למען הסדר הטוב, ומשיקולי יעילות, לא יובאו בשנית טענות הצדדים, כמו גם קביעות ומסד עובדתי אשר נקבעו בפסק הדין, שכן הללו נותרו בעינם. לפיכך, יתרכז הדיון בעצם ההכרעה.
מהאמור בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו לביסוסם, עולה כי לטענת הויתור הנטענת, והמהווה לב ליבו של תיק דנן, שתי פנים ומשמעויות. האחת, אי מיצוי הזכות לערעור מנהלי. השניה, כמגלה, פוזיטיבית, דעתו של התובע, והסכמתו לגובה הגמלה שניתנה לו בפועל. שתיהן במצטבר, מביאות לדחיית תביעת התובע, סופו של יום, כפי שיובהר.
זכות ערעור מנהלי
לאחר שהונחה בפסק הדין התשתית החקיקתית לקביעת גמלאות במשרד הדתות, המצויה בסמכות מנכ"ל המשרד, והובהר כי סעיף 5ב(א) לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז-1977, קובע כי:
"הרואה עצמו מקופח בהחלטה בדבר זכותו לגמלה ושיעורה... רשאי לערער עליה לפני בית המשפט המחוזי", תיסקר הסוגיה בקצרה, ולשם הנוחות לא יובאו החלטות הביניים והתכתובות שהוזכרו בפסק הדין, כי אם שתי נקודות הציון המרכזיות, שלהן ההשלכות המשפטיות לעניין הקביעות הנדרשות בעניין.
אכן, ביום 13/05/90 ניתנה החלטת מנכ"ל משרד הדתות (להלן: המנכ"ל) זבולון אורלב, בעניינו של התובע, ולפיה:
"זכאי הנ"ל לגמלא בגובה של 62% ממשכורתו האחרונה הקובעת, היינו היות וכיהן ב- 40% משרה תהא הגמלא בגובה של 24.8% מתוך 100% משרה". התובע, מראשית ניהול התיק ועד אחרון סיכומיו, משליך יהבו ונאחז איתן בהחלטה זו, המקימה, לשיטתו, זכותו לגמלאות, בשיעור הנטען על ידיו כיום.
ואולם, ביום 25/03/92 ניתנה החלטת מנכ"ל נוספת, הוא המנכ"ל שלמה בקיש, לפיה:
"בהמשך לפנייתך המחודשת בענין זכות הגמלאות לה הינך זכאי. הריני להודיעך כי לאחר עיון מעמיק בכל החומר ותוך התייעצות עם היועץ המשפטי, ד"ר חיים חפץ, נראה לנו, כי לאור חילוקי הדעות העמוקים... וחוות הדעת השונות..., יש להגיע ראשית להסכמה על העובדות, או במידת הצורך לפנות לבורר או כל סמכות אחרת להכרעה בנושא".
בפסק הדין הקודם, קבעתי כי:
"ככל שסבר התובע כי הוא זכאי לגמלה, צריך היה לפנות לבית המשפט המחוזי בערעור על החלטת המנכ"ל בקיש, אשר ביטל למעשה את ההחלטה הקודמת בעניינו של התובע, שניתנה ע"י המנכ"ל אורלב" (שם, בעמ' 5 ש' 24-21). עוד, פורטו באופן נרחב הנפקויות המשפטיות והמעשיות הנגזרות מהחלטת המנכ"ל בקיש, כפי שהובאה לעיל. כאמור שם, בעמ' 7 ש' 27-23:
"הנפקות האחת, היא יצירת זכות ערעור מנהלי, בהתאם לסעיף 5ב(א) לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), שנסקר לעיל, וממועד זה, בו גילתה לראשונה הנתבעת דעתה שאין בכוונתה ליישם את "החלטת אורלב" ככתבה וכלשונה, ניתן היה לתובע לערער במשך 45 יום". הנפקויות האחרות - נסבו סביב שאלת ההתיישנות, שאינה מענייננו כעת.
מכאן, וכפי שצויין בפסה"ד, שהחלטתו של המנכ"ל בקיש, אשר ניתנה במועד המאוחר להחלטת המנכ"ל אורלב, ואשר לכאורה "מקפחת" זכותו של התובע, מהווה "אירוע מנהלי" בר ערעור, וכפי שציינתי שם, בעמ' 8, ש' 21-14:
"במובן זה, אין המצב משתנה אף אם נאמר שהחלטת בקיש אינה החלטת זכאות של המנכ"ל במובנה הדווקני, זה שמכח סעיף 5ב(א) לחוק. מדובר, גם כך, ב"נקודת חיתוך" ברורה וחד משמעית - כאשר הגורם המחליט, שהוא גם "בעל הדעה" וגם "בעל המאה", מגלה דעתו כי אין הוא עומד לבצע את ההחלטה הקודמת, זו של מר אורלב, וכי לתובע לא ישולמו הכספים המגיעים לו לכאורה. היש מועד מובהק ומדויק מזה להבהיר לתובע שקמה לו עילת תביעה אם קופח, שלא כדין, לשיטתו?", מתבקשת המסקנה לפיה באם רצה התובע "ליהנות" ולממש את החלטת אורלב דווקא, היה עליו לערער על החלטת בקיש, שכן זו ניתנה מאוחר יותר, ולכל הפחות - הקפיאה את קודמתה עד למועד שאינו ידוע.
טענת הויתור, המניעות וההשתק
בעמ' 6 לפסק הדין, נסקרו טענות הנתבעת באשר לטענת הויתור, והם שבבסיס הקביעות שלהלן. לבד מהטענה לפיה ויתר התובע על שכרו, נוכח עבודתו המקבילה, בהיקף של משרה מלאה כמנהל סניף בנק, חולשת טענת הנתבעת גם על ויתור התובע על הגדלת גמלתו, שבא לידי ביטוי בהסכמתו הפוזיטיבית, הנלמדת מראיות בכתב ובעל-פה.
ביסוס לשיטה זו, אשר אני מקבלה, ניתן למצוא בשלוש נקודות ציון מרכזיות.
האחת, החלטת מליאת המועצה, מיום 16/11/92, לפיה:
חישוב הקצבה מבוסס ע"פ שנות כהונתו, כפול 4% לשנה, לפי השכר האחרון שמופיע בתלוש שקיבל בעת פרישתו, כפי שסוכם איתו מראש". בסמוך להחלטה זו, וכפועל יוצא ממנה, החלה הנתבעת לשלם לתובע גמלתו בשיעור הנקוב בה.
השניה, מכתב ששלח התובע למזכיר המועצה הדתית, מר דוד משעלי, ביום 19/11/93, ועניינו שינוי חישוב גמלתו, באופן שבו 60 האחוזים שנקבעו בהחלטת המליאה, יחושבו בהתאם לחישוב השנתי של ממוצע משכורות שנת 87', ולא על המשכורת האחרונה לבדה, ועל כך הגדיל והוסיף בכתב ידו:
"הואיל ואין כאן צורך בשינוי החלטה כי ההחלטה דיברה על 60% מהשכר בפועל שקיבלתי, לכן יש לבדוק את החישוב כפי שציינתי עם יודעי דבר, ולשלם לי את ההפרש ללא כל צורך בשינוי החלטה. אצפה להבנתכם המלאה". בעניין זה יצוין, כי אין מחלוקת שבפועל התובע קיבל וממשיך לקבל גמלה לפי 60% פנסיה משכרו האחרון, העומד כיום על סך של כ-800 ש"ח לחודש, ומתעדכן בהתאם לתוספות היוקר, בהתאם להחלטת המועצה בעניינו.
השלישית, מכתב ששלח התובע למועצה הדתית, ביום 6/06/96, בו אמנם ביקש שינוי החלטת המועצה בעניין גמלתו, אך הוסיף:
"אם מכל סיבה לא מוכנים לדון מחדש בבקשה, אזי אסתפק בחישוב הקצבה ע"פ השכר הממוצע השנתי שקיבלתי בפועל ודבר זה מעוגן בנוסח ההחלטה הקיימת בנדון ללא כל צורך לע"ד בקבלת החלטה חדשה".
מכאן - שגם בטענת הויתור יש ממש, בהינתן שהתובע נתן ידו והסכמתו למצב הקיים, ואף ליווה הסכמה זו בכתב, כפי שהובהר לעיל.
יובהר, כי מצג זה שיצר התובע, מחייבו גם מכח דיני תום הלב ודרך מקובלת בקיום חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973). וכבר נזדמן לי להתייחס לכך בעניין אחר
בת.א.(ב"ש) 1126/97
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מרקוביץ אדי: "נפקויות אי קיום החובה לנהוג כלפי הצד השני בתום לב ובדרך מקובלת, משתנות, כידוע בהתאם לנסיבות וההקשר של כל ענין, ואחת התוצאות האפשריות היא הצבת חומת מניעות אל מול מי שאחרת לא יכול היה להסתמך על טענת הגנה מסוימת, באופן החוסם אותו מלהבנות עליה, וזהו המקרה כאן. (ראה בג"צ 59/80
שרותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד לה(1) 828)".
בשולי הדברים יוער, כי סעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) תשל"ז-1977, מגדיר
"ראש רשות" כ:
"ראש רשות מקומית, לרבות סגניו בשכר". ומלמדנו כי ראש מועצה שאיננו משתכר - איננו בבחינת "ראש מועצה" לצורך החוק, ובהשאלה מ
עת"מ (נצרת) 1096/04
ניסים ונונו נ' אילן כהן ואח', תק-מח 2005(3), 12959, הרי שנסתם הגולל על טענות התובע במישור גמלאותיו, שכן רק ראש מועצה דתית בשכר זכאי לגמלה לפי חוק גמלאות לראש רשות, וכפי שנכתב שם:
"בטענת המערער לפיה הוא כיהן אותה עת בלא שכר משום שבחר כך לעשות, על מנת לסייע למועצה שנמצאה בקשיי תקציב, אין כדי להושיע. הגדרת החוק המזכה בגמלה היא ברורה, משמע רק סגן בשכר זכאי לגמלה, ואין זה מעלה או מוריד מדוע לא נתקבל השכר", בשינויים המתבקשים, שכן שם דובר על סגן ראש מועצה דתית ללא שכר.
לאור כל האמור לעיל ובפסק הדין המפורט שניתן, ומשהגיעה השעה להכריע אופרטיבית בשאלות אשר נדונו לעיל, וליתן להן עיגון משפטי ומעשי, מאחר והללו נשארו בצריך עיון בגוף פסק הדין, כפי שנאמר שם, בעמ' 7 ש' 4-1:
"אין חולק, כי טענת הויתור בעלת משקל לא מבוטל, וכבר נאמר כי "כל השהיה, ארוכה מדי בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור" (ע"א 158/54
יצחק דה ביטון נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד י(1) 687, 695). אולם כפי שאבהיר להלן, יש להשאירה כאן בצריך עיון, לנוכח בעיית ההתיישנות שתידון כעת, והשפעתה המכרעת על גורל התביעה", החלטתי כי גורלה של תביעה זו להדחות, משהחמיץ התובע את המועד להגשת ערעור על החלטת המנכ"ל בקיש, כאמור, ומשבהתנהגותו הפוזיטיבית תרם לביסוס טענת הויתור הנטענת כלפיו ביחס למיצוי זכויותיו בדין.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת , ובשכ"ט עו"ד, בסכום של 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.