פסק-דין בתיק א 51074/05

1.       התובע, יליד 31.10.51, נפגע בתאונת עבודה ביום 19.6.02 בעת שעבד אצל הנתבעת 1, המבוטחת ע"י הנתבעת 2.

          בעלי הדין חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק, והסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה מכוח סמכותי לפי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב).

2.       האחריות

          א.      לטענת התובע, בבואו לשבת על כסא בחדר האוכל, אצל הנתבעת 1, נפלה מושבת הכסא, אשר לא היתה  מחוברת כראוי בברגים לרגלי הכסא, והתובע נפל עם המושבת שהתפרקה ונחבל בגבו.

          ב.      תיאור התאונה אושר ע"י הנתבעת 1 בטופס בל/250 (נספח א' לכתב התביעה), בפרוטוקול ישיבת ועדת הבטיחות מיום 10.7.02 (נספח ג' לכתב התביעה) ודו"ח על תאונת עבודה (נספח ד' לכתב התביעה).

          ג.       אין צורך להכביר מלים לגבי חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו ודיו רב נשפך בפסיקה ארוכת שנים שחייבה מעביד לספק לעובד מקום עבודה מוגן ובטוח וכי: "כשנקודת המוצא היא, כי ראש לכל עומדת חובתו של המעביד להגן על העובד מפני סיכונים צפויים ולנקוט אמצעים הולמים שימנעו סיכונים כאלה" (ע.א. 16/85 עזרא נ. ועקנין פד"י מא (1) 649, 655).

                   כאמור בע.א. 663/88 שירזיאין נ. לבידי אשקלון בע"מ פד"י מז' (3) 225, 229):

                   "... קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים...".

          ד.      אם כטענת הנתבעות, בוצעו בדיקות תקופתיות של הכסאות ובמידת הצורך הוחלפו הכסאות הלא תקינים או תוקנו, כי אז בוצעו בדיקות אלה ברשלנות משלא נתגלתה התקלה בכסא ממנו נפל, כשהמושבת לא היתה מעוגנת אליו.

          ה.      כאמור בע.א. 2061/90 מרצלי נ. מדינת ישראל ואח' פד"י מז'  (1) 802, 813 ככל שנקיטת אמצעי הזהירות קלה ופשוטה יותר כן תגבר החובה לנקוט אותם.

          ו.       לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת 1 אחראית לאירוע התאונה הנדונה.

          ז.       לטענת הנתבעות, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור לא מבוטל לאחר שהתאונה ארעה בעיקרה בשל חוסר זהירותו או מעשה פזיזותו של התובע שהתבטאו בכך שלא נתן תשומת לב מספקת ו"זרק" עצמו על הכסא במקום להתיישב עליו בדרך הרגילה, למרות היותו כבד משקל. לטענות אלה, אין זכר לאורך הבירור שנעשה לאחר התאונה (נספח ג' - ד' לכתב התביעה).

          ח.      לא זו בלבד, אלא שכאמור בע.א. 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ. מרציאנו ואח' פד"י לג (2) 592: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה (בית המשפט העליון - מ.ש.), היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה".

                   ובענייננו כלל לא שוכנעתי כי רשלנותו של התובע גרמה או תרמה לתאונה, כסא מעצם טבעו נועד לשמש גם כבדי משקל ובוודאי במקום עבודה בו עובדים עובדים רבים בגילאים ומשקלים שונים.

                   גם בע.א. 3769/97 דהן ואח' נ. דני ואח' פד"י נג' (5) 581, 8-587  נשנתה ההלכה כי: "הלכה פסוקה היא שרמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו... בשל העובדה שמדובר ביחסי עובד-מעביד, אין מקפידים עם העובד. הנטיה היא, שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'האשם התורם', אלא במקרים ברורים, שבהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין".

                   המקרה הנדון אינו כזה ועל כן נדחית הטענה לרשלנות תורמת.

3.       הפגיעה

          א.      ממקום העבודה חזר התובע לביתו ורק בשעות הערב פנה לחדר מיון  שם לא הודגם שבר, הגבלה בתנועה או קפוח נוירולוגי, התובע שוחרר, בלא שאושפז.

          ב.      הומצאו תעודות אי כושר עד יום 8.7.02 אך התובע שב לעבודתו רק לאחר חודש ולעבודה קלה.