א
בית המשפט המחוזי חיפה
|
508-04
27/03/2005
|
בפני השופט:
יצחק עמית
|
| - נגד - |
התובע:
מיכה צימרמן
עו"ד פיש-בן ארי ואח'
|
הנתבע:
1. אברט אוסטרובסקי
2. מיכאלה אוסטרובסקי
עו"ד ר. כהן ואח'
|
| פסק-דין |
עתירה להריסת בנייה שביצעו הנתבעים, ואשר לטענת התובע, פוגעת ברכוש המשותף.
הערה מקדימה
1. התביעה הוגשה מלכתחילה בבית משפט השלום, ובו נדונה גם בקשת התובע לסעד זמני. לאחר מכן, הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 1.9.2003, על העברת התיק לבית המשפט המחוזי, מן הטעם שכאשר בסעד של הריסה עסקינן, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.
כשלעצמי, אני סבור כי הסמכות העניינית, גם מקום בו מתבקש סעד של הריסה, נתונה לבית משפט השלום. זאת, מן הטעמים שפירטתי בהרחבה בהחלטתי בבש"א (חי') 4209/03
מחמוד ג'מיל קעדאן נ. אחמד רסמי אחמד, דינים מחוזי לג(9) 11. דעה דומה הביע כב' השופט דרורי בת.א. (י-ם) 3036/01
נציגות הבית המשותף נ. בורשטיין יואל, דינים מחוזי לד(3) 403.
יש להניח, כי בית משפט השלום הסתמך בהחלטתו על החלטתה של כב' השופט דורנר ברע"א 7166/02
פונטה אלגריה נ. שמאי אברמוב, פ"ד נז(1) 337. אלא שהחלטה קצרה זו ניתנה ביום 10.10.2002 ולאחריה ניתנה ביום 7.7.2003 החלטתו של כב' השופט ריבלין בבש"א 4991/03
ג'מיל נ. לוי, פ"ד נז(5) 556, החלטה שככל הנראה לא עמדה נגד עיניו של בית משפט השלום. גם אם אין בהחלטתו של כב' השופט ריבלין סטייה מפורשת מהלכת
שמש, הרי שמהסיפא של ההחלטה ניתן להבין כי ראוי להעביר את הלכת
שמש מהעולם - ועמה את ההבחנה של "שמירה על גוף הנכס" - בבחינת הלכה ואין מורין כן, ועל כך עמדתי בבש"א 4209/03 הנ"ל.
אולם, משהועברה התביעה לבית המשפט המחוזי, ראיתי עצמי אנוס על פי הדיבר לדון בה, מכוח הכלל של "לא יעבירנו עוד" הקבוע בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
העובדות הצריכות לעניין והליכים קודמים בין הצדדים
2. הצדדים הם בעלי דירות בבית המשותף המצוי ברח' ויתקין 20א בחיפה, הידוע כגוש 10786 חלקה 89/6, בית המורכב משני מבנים (להלן: "
הבית המשותף").
התובע הוא הבעלים של דירה בקומת הקרקע ולנתבעים שתי דירות, האחת בקומה השניה והשניה בקומה השלישית.
בשנת 1995 עתר התובע לבית המשפט בתביעה לאסור על הנתבעים לבצע עבודות בניה/הריסה/שינוי בקירות מרפסת הדירה בקומה השלישית. ביום 5.10.95 ניתן פסק דין בהסכמת הנתבעים, על פי הסעד שנתבקש.
3. עניינה של התביעה שבפנינו בדירת התובעים בקומה השניה. במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 1998, החלו הנתבעים לבצע עבודות שיפוץ בדירתם. לטענת התובע, עבודות אלו פגעו בקירות החיצוניים של הבית המשותף המהווים רכוש משותף. על כן, הגיש התביעה דכאן, ובד בבד עתר למתן צו מניעה זמני.
התובע לא הסתיר, כי המניע לעתירתו הוא התנגדותם של הנתבעים לעבודות בניה או הרחבה של דירתו בקומת הקרקע.
כך אישר התובע בחקירתו בפני השופטת פריאל בדיון בבקשה לצו מניעה זמני (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 27.10.98):
"
בעבר ביקשתי מהמשיבים לבצע הרחבה ברכוש המשותף לפי זכויות כפי שהבנתי שמוקנות לי והם התנגדו. זה היה בשנת 1983 וגם בשנת 1989 והם תבעו אותי, הגישו נגדי צו מניעה, וכתוצאה לא יכולתי לבצע את הפעולות ברכוש המשותף. מאחר והם לא
הסכימו, גם אני לא מסכים. אם הם יסכימו לבצע את העבודות ברכוש המשותף כפי שמרשה לי החוק גם אני אסכים שהם יבצעו דברים המותרים לפי החוק"
הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה בהחלטתה של כב' השופטת פריאל מיום 16.11.98 מן הטעם "
שאין תשתית עובדתית לפגיעה (להבדיל מ'נגיעה') ברכוש המשותף".
4. במסגרת התיק העיקרי, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, וצירפו תמונות להמחשת הדברים. נסיונות בית המשפט להביא הצדדים לפשרה לא נסתייעו, אך הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו בית המשפט יפסוק על סמך התצהירים וסיכומי הצדדים, ללא צורך בשמיעת ראיות.
תמצית טענות הצדדים
5. התובע טען כי הנתבעים הפרו את הוראת סעיף 2 (א) לתקנון המצוי בתוספת לחוק המקרקעין, התשכ"ט (להלן: "
חוק המקרקעין"), הקובעת כלהלן: